השוחט
בהמה ביו"ט מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין בידו ובלבד שלא יזיזנה ממקומו וכו' אבל בעוף לא ימרוט, מפני שהוא דרכו ונמצא תולש ביו"ט. דעת רבינו בזה אפילו מתכוין לתלוש [מותר] והיינו דתפס עיקר אוקימתא בש"ס דבכורות דף כ"ד דהא דקתני כנגדו ביו"ט מותר, דתולש לאו גוזז הוא, וביו"ט אף דהוי עוקר דבר מגדולו מ"מ הא כלאחר יד הוא הואיל ואין דרכו בכך, מיהו דעת התוס' שם בבכורות דאהאי כלאחר יד לא סמכינן כלל למשרי רק באינו מתכוין דבמתכוין לא שייך כלל כלאחר יד ועיי"ש היטב בתוס' דבכורות, והנה השו"ע בסימן תצ"ח סעיף י"ב כתב להחמיר כדעת התוס' דבעי ג"כ אינו מכוין, והיינו שכתב אינו רשאי לתלוש, אלא מפנהו בידו, ואולם ביו"ד בהל' בכורות סימן ש"ח פסק דהשוחט בכור מותר לתלוש בידו, והקשה הלחם חמודות דדברי השו"ע סותרים אהדדי ותירץ המג"א בס"ק כ"ג דבכור מותר לכתחלה לתלוש דתולש לאו היינו גוזז אבל ביו"ט הוי עוקר דבר מגדולו עיי"ש, ודבריו צריכין ביאור לכאורה דהא אסיקנא בבכורות דכנגדו ביו"ט מותר, וא"כ מה שמותר בבכור מותר ביו"ט, ולהס"ד דבכור מותר וביו"ט אסור אמרינן כדעת המג"א דתולש לאו כגוזז דמי וביו"ט עוקר דבר מגדולו אבל במסקנא דקי"ל כנגדו ביו"ט מותר א"כ או דתולש כגוזז דמי והכא והתם מותר, מטעם שאינו מכווין או דתולש לאו כגוזז דמי וביו"ט מותר משום דהוי כלאחר יד, אבל לחלק בין בכור ליו"ט אי אפשר למסקנא דהא קיי"ל כנגדו ביו"ט מותר, ואי אפשר לחלק ביניהם.
ומה שנ"ל בביאור דבריו הוא כך דס"ל להמחבר דבהא דקי"ל דתולש לאו כגוזז דמי וביו"ט שרי דהוי כלאחר יד, יש בו שני פירושים א' כדעת הרמב"ם, הואיל היותו כלאחר יד מותר אפילו במתכוין, או כדעת התוס' בבכורות, דזה לא התירו רק באינו מתכוין, ולהיות הדבר בספק אצל המחבר ולכך בבכור הואיל ותולש לאו כגוזז דמי וא"כ הדבר אסור מדרבנן, ותולין בספיקא דרבנן לקולא, ולכך פסק אפילו במתכווין להתיר, אבל ביו"ט דעיקרו אב מלאכה דעוקר דבר מגדולו, א"כ יש כאן ספיקא דאורייתא, דלשיטת התוס' הנ"ל במתכוין, לא שייך כלאחר יד ולכך פסק להחמיר זהו מה שי"ל בכוונת המג"א, ונכון הוא עכ"פ בישוב דברי המחבר, שלא יהיה דבריו כסותרים, ובזה נסתרים ג"כ דברי המג"א שדחק עצמו במה דאוסר השו"ע לפנות הצמר בסכין, דכיון דאינו שרי אלא לפנות ולא לתלוש, א"כ אף בכלי יהיה מותר, דלהך דיעה דס"ל דביו"ט בעינן דוקא מפנה ה"ה בכור נמי דוקא בכה"ג דהא כנגדו מותר ביו"ט, ומ"מ קתני עלה דוקא ביד אבל לא בכלי וא"כ מוכח דאף לפנות בכלי אסור ודו"ק.
אבל
בעוף לא ימרוט וכו'. עיין מ"ש המ"מ בשם הרמב"ן, דמתיר הואיל וסופו לתלוש אחר שחיטה, והנה הרא"ש בפרק הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ד) השיג על הרמב"ן בזה דלאחר שחיטה שאני הואיל ואי אפשר לאכלו בלי תלישה, אבל קודם שחיטה הא אפשר למיעבד מאתמול, והביא ראייה דלא שרינן הבאת חוץ לתחום לצורך אוכל נפש ביו"ט, ולחפור בדקר ולכסות, אם לא שכבר עבר ושחט עיי"ש וכונת הרא"ש אינו להביא ראיה לחלק בין קודם שחיטה ולאחר שחיטה דהא הנך הבאת חוץ לתחום תמיד אסור, וכן בכיסוי הדם אסור לשחוט על סמך שיכסה אח"כ רק בדיעבד מותר, ולא משום צורך אוכל נפש, דמאי נפק"מ לאכילת עוף בכיסוי רק משום צורך מצות כיסוי לא העמידו דבריהם איסור עשיית גומא, רק כוונת הרא"ש להוכיח דהוי דברים כאלו מכשירי אוכל נפש, ולכך אסור הואיל ויכול לעשותו מערב יו"ט, דיכול להכין עפר קודם יו"ט, וא"כ ממילא מוכח דאין למרוט מהנוצה קודם שחיטה דאפשר לעשותו קודם יו"ט, והא דשרי לאחר שחיטה הוא משום דאי אפשר לעשותה קודם שחיטה וזה וודאי לא אמרינן דהיה יכול לשחוט מבערב יו"ט דבשחיטה לא אמרינן כזאת כנודע.
ולפ"ז אין מקום לקושית המג"א על הרא"ש דהקשה דהא אמרינן לבית שמאי בעפר תחוח למטה דבעי מערב יו"ט דלמא ממלך וכו', תיפוק ליה דהוי קודם שחיטה וכו' עיי"ש, דהא זה אפילו לאחר שחיטה אסור מהנדון זה דהיה אפשר לעשותו מבערב יו"ט, רק ב"ש דמתיר הוא משום שמחת יו"ט, א"כ אף קודם שחיטה יהיה מותר, כיון דלא סגי בלא"ה למשחט, דמה יהיה הפרש להרא"ש בין קודם שחיטה לאחר שחיטה בזה, כיון דתרווייהו יכול למיעבד קודם יו"ט, ועל כרחך הא דחילק הרא"ש בין קודם שחיטה לאחר שחיטה הוא במריטת הנוצה לאחר שחיטה, דזה לא היה אפשר לעשותו קודם שחיטה, אבל בכיסוי דהיה יכול להזמין עפר למעלה כמו למטה קודם יו"ט, מה יהיה הפרש בין קודם שחיטה לאחר שחיטה, הלא תרווייהו יכולים להיות מערב יו"ט ותרווייהו מעכבים ביו"ט השחיטה, ולכך צ"ל הטעם דלמא ממלך וזה פשוט ולק"מ.
והלח"מ תמה דהא מריטת הנוצות הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולא ידעתי מה קשיא ליה, דהא רבנו פוסק כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב בשבת, ועיין בהרא"ש בבכורות שכתב דזה לא הוי כלל מלאכה שאינה צריכה לגופה וק"ל ופשוט.