אין
אופין בפורני חדשה, גזירה שמא תפחת ותפסד הלחם וימנע משמחת יו"ט. ועיין במ"מ, ובאמת רבינו הרמב"ם דס"ל דאמרינן מתוך וא"כ מאי נפק"מ דתפחת, ויהיה טרחתו בהבערה שלא לצורך, ולכך כתב הרמב"ם הטעם משום שמחת יו"ט, וצ"ל דוודאי אין הלחם מתקלקל לגמרי, דאל"כ הא הוי אפיה שלא לצורך ובאפיה ס"ל להרמב"ם דלא אמרינן כלל מתוך וצ"ל דראוי עכ"פ באכילה ע"י דחק, והרי כאן הוא ביטול שמחת יו"ט.
אך קשה הא דפסקינן דמותר לשחוט את הנפולה ביו"ט מהא דאין מלבנין את הרעפים וכו' [עיין לעיל פ"ב הלכה ד'] דוודאי למ"ד מפני שצריך לבודקן תנן מיהא פשיטא ליה דאסור וכ"ש הוא דהא ברעפים דקיימ"ל בהבערה מתוך וכו' והותרה נמי שלא לצורך ואפ"ה אסרוהו חכמים משום אמנועי שמחת יו"ט מכ"ש דיש חששא לאיסור שחיטה שלא לצורך כלל, דיש כאן חשש איסור מלאכה גמורה, ואף למ"ד דצריך לחוסמן תנן אף דנאמר דלבודקן לא חיישינן מ"מ האיך נפשוט האיבעיא דהש"ס (ביצה ל"ד) דלמא משום אמנועי לשמחת יו"ט לא חששו חז"ל משא"כ חשש איסור מלאכה גמורה ואיסור לאו מדברי תורה שפיר יש לחוש ביו"ט מבלי לעשות אותן ביו"ט, וא"כ איך הכריעו הפוסקים ומכללן הרמב"ם וכתבו דמותר לשחוט הנפולה ביו"ט.
ודוחק לומר דזה היה ברור להש"ס דוודאי משום אמנועי שמחת יו"ט חוששין אלא דהיה חשש פקוע אצלם ברעפים [לא שכיח] ולא טריפות בנפולה ביו"ט דהש"ס מדמה אהדדי, דמלבד שהוא דוחק גדול אף גם יקשה דמנ"ל זאת להפוסקים ומי הכריע כן מהש"ס.
ואולי היה מקום לומר כמ"ש הרב בעל לחם משנה דהאי מפני שצריך לבודקן יש בו חיוב חטאת בשבת, וצ"ל דס"ל דהוי גמר מלאכה דע"י כך מתבררין אם הם ראוין למלאכה ודבר חפץ הוא או לא וא"כ הוי כמו מכה בפטיש, וא"כ היה לכאורה ראייה מדלא קאמר מפני שצריך לבודקן והוי מלאכה גמורה, אלא ש"מ דלא חששו לכך, וא"כ בשחיטה נמי אין לחוש לכך. אך קשה א"כ איך פשיט הש"ס מהאי דרוצה לבודקן תנן דאסור לשחוט הנפולה ביו"ט דלמא לעולם לא חיישינן ומ"מ אסורים הרעפים ללבנם דמה בכך דלא יתבקעו, דהא עכ"פ איכא כאן מלאכה גמורה ונגמרה מלאכתן ע"י זה שהוא עושה מלאכה משא"כ בשחיטה אם יהיה כשירה אין כאן איסור כלל.
ואפשר לומר דס"ל לרבינו הרמב"ם ויתר הפוסקים, והוא דהא דאין מחזקינן ריעותא בהאי ספיקא לאו ממקומו נפשט רק ממקום אחר, והוא דהנה רש"י כתב שם (ביצה דף הנ"ל) בדין שחיטת נפולה ביו"ט וכו' דבשלמא שאר בהמות אף דאנו מחמירין ובדקינן הריאה, מ"מ אנו סומכין ארובא, ועיין בהגהת הרא"ש שם שכתב דהיכא דטריפות מצוי במדינה, באמת אין לשחוט שם כלל ביו"ט עיי"ש, ולפ"ז קשה כיון דקיימ"ל דטריפות הריאה המה ממיעוטא דשכיחא ולכך צריך בדיקה וא"כ לר' מאיר דחייש למיעוטא קשה האיך מותר לשחוט בהמה ביו"ט, ובפרט אם היא תוך י"ב חודש דליתא לחזקת כשרות כלל, דהא ליכא שעה מבוררת, וכמ"ש התוס' בחולין, וא"כ לר"מ איך מותר לשחוט ביו"ט, ועל כרחך צ"ל דאיבעי' דהש"ס דהכא אזלא למ"ד פ"ק דחולין (דף י"א ע"ב), דס"ל דאזלינן בתר רובא והיינו דיליף ליה משחיטה עצמה דניחוש דלמא במקום סייף נקב הוי, וקשה לר"מ א"כ איך אכלינן בשרא, ועל כרחך צ"ל דר"מ ס"ל דלא חיישינן למיעוטא מדאורייתא וכמ"ש התוס' שם (ד"ה פסח וקדשים) רק מדרבנן, ובהאי לא גזרו חז"ל כלל, וא"כ י"ל דה"ה לענין יו"ט ג"כ לא גזרו חז"ל כלל.
אבל למסקנא דהתם דדחי רב כהנא ורב שימי לרב אשי הך ראייה משחיטה, דוודאי היכא דלא אפשר לא חיישינן דקשיא להו לר"מ איך אכלינן בשרא וכו' א"כ ש"מ דס"ל לר"מ דחיישינן למיעוטא מדין תורה וכמ"ש הרשב"א שם בחידושיו להדיא ודלא כמ"ש התוס' שם, וא"כ קושיא הנ"ל במקומה עומדת לר"מ איך שחטינן בהמה ביו"ט וכנ"ל ובהא לא שייך כלל תי' הש"ס היכא דלא אפשר וכו' זה אינו דהא אפשר למשחטיה מבערב יו"ט ועל כרחך צ"ל דליכא כאן כלל חששא דאיסורא, דאף אם ימצא טריפה כיון דדעתו הוא לשחוט לצורך וכי קטרח בהיתרא קטרח וקשחיט, וא"כ ה"ה לנפולה לדידן דלא חיישינן למיעוטא ויש כאן חזקת היתר לבהמה מכח הרוב כמ"ש התוס' בחולין וכמ"ש המג"א (סימן תצ"ח ס"ק ט"ז) עיי"ש, דמותר לשחוט אותה ביו"ט ואתי שפיר דעת הרמב"ם ופוסקים בזה ודוק.
אין
גורפין תנור וכירים אבל מכבשין את האפר שבהן ואם אי אפשר לאפות בו או לצלות אלא א"כ גרף מותר. עיין במ"מ שכתב בשם הרשב"א דדוקא בנפל בו אריח ביו"ט, ורבינו לא חילק כלל, ונראה דס"ל להרשב"א מהא דאמרינן בביצה דף כ"ח ע"ב גריפת התנור וכירים באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן עיי"ש וא"כ בהיתר הוא לר"י, ולפ"ז רבינו דפסק דלא כר"י, ואפ"ה מתיר בגריפת התנור ביו"ט לצורך אפיה ובישול, וכבר הקשה בזה הכ"מ בפרק ד' מהל' יו"ט הלכה ט' עיי"ש שמיישב בדוחק.
ונ"ל דס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן שם בגמרא גריפת התנור וכירים באנו למחלוקת ר"י ורבנן אין הכוונה על גריפת האפר, דזאת לא הוי כלל מלאכה וכמ"ש התוס' שם, רק הפירוש הוא כמ"ש שם התוס' דמיירי בתנור חדש לגרוף ממנו שיורי בנין והוי גמר מלאכה כמו מכה בפטיש ובזאת הוא דבאנו למחלוקת ר"י ורבנן, ומזאת לא איירי כאן הרמב"ם כלל, רק איירי מגריפת התנור הנאמר במשנה לגרוף ממנו אפר הנופלין לתנור ישן, ובאמת אין בזה מלאכה כלל ולא חששא דמלאכה, רק טרחא בעלמא, ואף דהוי מוקצה, כבר כתב התוס' שם דסילוק מוקצה מותר לצורך אוכל נפש כיון דלא סגיא בלא"ה, וזה ברור בכונת רבינו הרמב"ם ז"ל ודו"ק.
והנה מהאי דגריפת התנור הוכיחו התוס' בדף הנ"ל דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש דהא עפר ואפר דגרופו מוקצה הוא, ואפ"ה התירו לאפות, והביא זאת הרמ"א סוף סימן תק"ט בהגה"ה, ועיי"ש במג"א שהביא קושית הב"י שהקשה דא"כ באפר שהוסק ביו"ט נמי יהיה מותר לכסות, ותירץ הב"ח דכיסוי לאו צורך אוכל נפש הוא, והמ"א השיג עליו וכתב דטלטול מוקצה מותר לצורך אוכל נפש, אבל להשתמש בו אסור וכסוי הוי כמו תשמיש עיי"ש, והנה מהרש"א הקשה בשמעתא דאפר כירה [תוס' ד"ה אמר רב יהודה לא שנו] ג"כ קושית הב"י הנ"ל, ותירץ דכסוי לא חשיב כלל צורך אוכל נפש, והוא כתירוץ הב"ח הנ"ל, והוא גופיה דף ל"ג הקשה על הא דאין סומכין קדירה בבקעת מתוס' הנ"ל דהתירו לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש, ותירץ שם כסברת המג"א לחלק בין סילוק לתשמיש מוקצה, וא"כ מהרש"א סותר דברי עצמו לדעת המג"א.
ונ"ל דוודאי מהרש"א ס"ל ג"כ כסברת המג"א, והוא דתשמיש מוקצה אסור לצורך אוכל נפש, ואף דמוקצה אינו אסור בהנאה, הני מילי דיעבד אבל לכתחילה אסור להנות ממנו, רק זה לא שייך כלל בכיסוי דהא אסקינן בפרק כיסוי דם דמכסין באיסורי הנאה והיינו משום דמצות לאו להנות נתנו, וא"כ אין כאן כלל תשמיש מוקצה רק סילוק וטלטול בעלמא וקושיא הנ"ל במקומה עומדת, ולזאת תי' מהרש"א דכסוי לאו צורך אוכל נפש, ואע"פ שהוא מעכב את השחיטה מ"מ הוא רק גרמא בעלמא, אבל הכיסוי שעושין בו אין צורך אוכל נפש כלל כיון דשחט כבר, ועיין לעיל [פרק ג' הלכה ג'] בענין מריטת הנוצות קודם השחיטה דחולקים ג"כ, וס"ל דלא הוי צורך אוכל נפש, וכן הדבר בכיסוי דלא הוי צורך אוכל נפש אמנם כל זה הוא אי אמרינן כמ"ש המג"א והוא דאסור להנות לכתחילה במוקצה משא"כ לדעת הרשב"א [הובא לעיל פ"ב הלכה י"א] דכתב דלא נאסרה כלל הנאת מוקצה לעולם רק דכל ענין תשמיש וכדומה הוא רק משום איסור טלטול ומעתה ביו"ט כיון דמותר בטלטול לצורך אוכל נפש מה לי טלטול או תשמיש סוף סוף התירו חכמים טלטול ובהנאה לא איכפת ליה כלל וכמ"ש.
וצ"ל דס"ל להרשב"א כמ"ש המ"מ בשמו דהיינו דגריפת התנור וכירים איירי דנפלו לתוכן ביו"ט ולא היה יכול לסלקו מערב יו"ט, אבל היכא דהיה יכול לסלקו מעיו"ט לא התירו כלל לסלקו ולעשותו ביו"ט כיון דהוא מוקצה, ולכך בכסוי כיון דהיה יכול להזמין עפר מעיו"ט וכן בקעת הקדירה נמי היה יכול להזמין עץ ולהסמיכה ותשמיש מבערב יו"ט לא התירו כלל ביו"ט, וראיית המרדכי מן המשנה דבית שנפחת דמתיר ר' מאיר לפחות לכתחילה באוירי דלבנא אף דהוא מוקצה, י"ל דהכינם למזגא עליהו, וא"כ אין כאן כלל איסור מוקצה ודו"ק.
איברא דינא של המג"א בסימן תק"ז ס"ק ו' שכתב שם אם האפר שהוסק ביו"ט נצטנן הוי מוקצה ואם חזר אח"כ והוחם לא הוי מוקצה וכו' עיי"ש ולא הבנתי זאת דא"כ בנצטנן נמי לא יהיה מוקצה כיון דבידו הוא לחום ומקרי גמרו בידי אדם, ולדבריו בשר תפל ביו"ט נמי יהיה מוקצה, דאף כי נתבשל אח"כ יהיה ראוי מ"מ השתא לא חזיא, וכן כל הדברים שאינן נאכלין השתא כמו שהן חיין, אלא ודאי כיון דסופו להיות ראוי ובידו לעשותו לא מקרי כלל מוקצה, וא"כ אף עפר דלמטה לכסות בו הפשטידא ויהיה מחומם, אמאי יהיה בטלטול צונן אסור משום מוקצה, עד דהוצרך להתיר טלטולה לצורך אוכל נפש ודבריו צ"ע ודו"ק [עיין לעיל פ"ב הלכה ח"י].