Binah LeIttim on Mishneh Torah, Rest on a Holiday 1:4

כל מלאכה שחייבים עליה בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה, חוץ מהוצאה מרשות לרשות והבערה, שמתוך שהותרה הוצאה ביו"ט לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה, לפיכך מותר ביו"ט להוציא קטן או ס"ת או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות, וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה, ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפיה ולישה וכיוצא וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה. עיין במ"מ ויתר מפרשים ובפרטות הפר"ח לאו"ח שהאריך להבין דברי המ"מ דס"ל אף בשחיטה ובישול אמרינן ביה מתוך, ובאמת לפי מש"כ המ"מ כגון שחיטה ואפיה אפי' שלא לצורך אכילה אינו לוקה כמו שיתבאר בפרק הלזה (הלכה ט"ו) ואולם שם כתב הטעם דלכך אינו לוקה משום הואיל ולא מטעם מתוך כלל וא"כ נראה בעליל דלא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה הוא דס"ל לרבינו בשיטת המ"מ מתוך והא דכתב רבינו ושאר מלאכות כגון שחיטה ואפיה ולישה וכיוצא בהם כל שיש בו צורך אכילה מותר ולא חילק כלל בין אם שוחטין לצורך או שלא לצורך היינו דמ"מ אינו לוקה משום הואיל, וכן הוא דעת פר"ח בכוונתו להרמב"ם.
אך באמת קשה דהא בש"ס דביצה בהאי סוגיא (דף י"ב) מבואר דאף בשחיטה ובישול אמרינן ביה מתוך, ולכך אמרינן נמי דהבערה ובישול אינו מן המשנה וכן בשוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה קאמר הא מני בית שמאי היא והפר"ח כתב דס"ל דלא קיימ"ל כר' יוסף בהא עיי"ש והוא דחוק.
והנה כבר הארכתי בחידושי, והדרך היותר קצרה וברורה הוא, דס"ל לרבינו הרמב"ם דמלבד אם אתה אומר בכל מלאכות מתוך א"כ יקשה קושית התוס' שם מהא דאמרינן האופה מיו"ט לחול וכו' עיי"ש אף גם דא"כ אתה מבטל בכל אבות מלאכות איסור לאו וכל מלקות דהא בכולם שייך לומר מתוך, ולכך היה תקע הרמב"ם יתדותיו אהאי דירושלמי שהביא המ"מ וס"ל דלכך אמרינן בהבערה מתוך, שהוא מטעם דכתיב בהבערה ביום השבת לשלול יו"ט וכן בהוצאה דהקשה רבה מן קרא דנחמיה דכתיב ביה ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, הוא דוקא שבת לא יו"ט, והיה דעת רבה בקושיא שלו לשלול לגמרי הוצאה ממלאכת יו"ט, הואיל והיא מלאכה גרועה, ודחי ליה ר' יוסף א"כ לפלוגי באבנים אלא ודאי דאף הוצאה נוהג ביו"ט, אך דיוקא דקרא דקאמר דוקא ביום השבת מאי נימא ביה דוודאי לא יחלקו רבה ור' יוסף בזה ולכך ס"ל להרמב"ם דלפי המסקנא אמרינן בהוצאה כמו בהבערה דכתיב ביום השבת להורות דביו"ט הוא מותר מכח מתוך, והמ"מ דכתב בהוצאה הטעם לפי שהיא מלאכה גרועה ולא הטעם היותר פשוט, כמו בהבערה מביום השבת, היות מקרא דנאמר ביום השבת בקרא דנחמיה הוא דכתיב דמזה ילפינן ודברי קבלה גילוי מלתא בעלמא כדמוכח זה בש"ס.
והנה הלח"מ הקשה על דבריו כי דייקת נמי הבערה מקרא דביום השבת א"כ אף אתה אומר דאין הבערה כלל ביו"ט כדמוכח מקושיא דרבה ובגמרא לא משמע הכי דהא ר' יוחנן מתיר שם הבערה מטעם מתוך וכו' עיי"ש. ולא הבנתי דבריו דהא רבה הוא דמקשה כן דלמא ס"ל לבית הלל דאין איסור הוצאה כלל ביו"ט הואיל וכתיב ביום השבת ודחי ליה ר' יוסף א"כ לפלוגי באבנים, ועל כרחך ס"ל לב"ה הא דכתיב ביום השבת אינו בא לשלול יו"ט לגמרי מאיסור מלאכת הוצאה רק בא להורות דאמרינן ביה מתוך וה"ה בהבערה וכוותיה קיי"ל ומ"ש לעיל ברור הוא.
והנה כל זהו לחלק בין הני תרתי לשאר אבות מלאכות, הואיל ופריש בהו ביום השבת ומשמע דוקא ביום השביעי המקודש אבל אם נאמר ביום השבת הכוונה על יום שיש בו שביתה אף יו"ט הוא בכלל א"כ אין הבדל בין אלו לשאר אבות מלאכות, והנה בסוגיא דביצה דאמרינן שם הבערה ובישול אינו מן המשנה ואם תמצא לומר משנה הא מני ב"ש היא דס"ל דלא אמרינן מתוך הוא הכל לפי הסלקא דעתך דחילוק מלאכות הוא ליו"ט כמו לשבת [כמ"ש רש"י שם] דלפי המסקנא דקיי"ל דאין חילוק מלאכות ליו"ט עדיין הבערה אינו מן המשנה דאין כאן שני מלקות כמבואר בש"ס דמכות (דף כ"א) ובש"ס דפסחים (דף מ"ז) ומעתה הסוגיא דביצה ע"כ ס"ל יש חילוק מלאכות ליו"ט א"כ על כרחך אתה אומר הא דכתיב ביום השבת לאו דוקא לשביעי המקודש כי אם על יום שיש בו שביתה ואף יו"ט בכלל ואינו בא כלל לשלול הבערה ממלאכות יו"ט, דאל"כ מנ"ל כל חילוק מלאכות דהא למאי דקיימ"ל דהבערה היא אב מלאכה וחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כמ"ש הרמב"ם בהל' שגגות ובהל' שבת (סוף פרק ז') וא"כ על כרחך דלא תבערו לחלק יוצאת ואם אתה אומר דיום השבת הוא דוקא א"כ אין חילוק מלאכות ליו"ט וכמ"ש רש"י פ"ג דמכות דף הנ"ל עיי"ש אלא על כרחך דיום השבת לאו דוקא ומורה ג"כ איו"ט וא"כ כיון דיצא לחלק בשבת ה"ה יו"ט דשבת ויו"ט כהדדי נינהו, וכיון דיום השבת לאו דוקא כי היכא דמרבינן הוצאה לומר ביה מתוך ה"ה לשארי אבות מלאכות נמי אמרינן כך ואין לומר שאני הוצאה הואיל וכתיב ביה ביום השבת וכנ"ל זה אינו דהא אף יו"ט הוא בכלל וכנ"ל.
וא"כ אתי שפיר דלכך ס"ל הש"ס דביצה דאף בשחיטה ובישול אמרינן ביה מתוך כנ"ל משא"כ למסקנת הש"ס דפסחים דקיי"ל אין חילוק מלאכות ליו"ט וכמ"ש הרמב"ם והיינו הואיל וכתיב ביום השבת למעוטי יו"ט עיי"ש פירש"י וא"כ אף בהוצאה דכתיב ביום השבת אתיא נמי למעוטי יו"ט והיינו דביו"ט אמרינן מתוך וה"ה בהבערה דכתיב ביום השבת ולא לשאר אבות מלאכות, ודברי הרמב"ם וסוגית הש"ס המה נכונים וברורים בכל דוכתין והמה בנויים הכל לפי המסקנא דקיי"ל אין חילוק מלאכות ליו"ט, רק דוקא לשבת ויום השבת אתיא למעוטי יו"ט ולא לשארי אבות מלאכות דלא כתיב ביה ביום השבת. והא לא קשיא דא"כ מנ"ל כלל למעוטי יו"ט אימא לכך כתיב ביום השבת בהבערה להורות דליכא כלל חילוק מלאכות ליו"ט, זה אינו דוודאי אי ביום השבת הוא דוקא ולא יו"ט אין המקרא יוצא מידי פשוטו דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דביו"ט מותר כפשוטא, ומכח דיוקא חילוק מלאכות איך נוציא הקרא דיום השבת ולא יו"ט מפשוטו וזהו לענ"ד ברור ונכון ודו"ק.
והנה דעת המ"מ דשיטת רבינו כרש"י דס"ל בלא צורך כלל נמי אמרינן בהוצאה והבערה מתוך, והנה יש להבין דא"כ מה איכא בין רבה לר' יוסף דרבה ס"ל דהוצאה לא נאסר כלל ביו"ט לבית הלל ור' יוסף הקשה ליה דא"כ לפלוגי באבנים ותירץ דפליגי במתוך, א"כ ממה נפשך הוצאה יהיה מותרת ביו"ט לב"ה ואם לא יהיה במציאות דיהיה אסורה א"כ היינו כרבה.
ואולי יש לומר לפי מ"ש הרמ"א באו"ח (סימן תקכ"ז סעיף כ') בשם מהרי"ו דיושב בתענית אסור לבשל לאחרים אפי' לצורך בו ביום, וש"מ דס"ל דכי התירה התורה מלאכת אוכל נפש היינו כשהוא יכול לאכול והותרה לו ולחבירו אבל כשיושב בתענית דאסור לו לאכול בשביל חבירו לא התירו כלל וכלל, ומעתה היושב בתענית אסור לו בהוצאה כל היום שלא לצורך דהא לגביה לא הותרה הוצאה לצורך דלית ביה צורך מציאות כלל, והואיל אי בעי אתשל לא אמרינן כלל, וא"כ לא שייך לגביה כלל מתוך. וא"כ יש נפק"מ רבתי בין רבה לר' יוסף, והנה בסברא זאת יש ליישב קושיות רבות על הש"ס ופוסקים אלא דעדיין ענין זה צריך עיון גדול.
ודברי המג"א (סימן תקי"ח) תמוהים דנראה כי מה שכתב המ"מ דבהבערה אמרינן דכתיב ביום השבת אתיא למעוטי יו"ט והיינו דביו"ט אמרינן מתוך, דזהו דוקא לב"ה אבל לב"ש דלית ליה מתוך ביום השבת לא דריש וא"כ מה דמקשה מן רבי עקיבא דאמר מצינו להבערה שהיא אב מלאכה תמוה דהא באמת אמרינן התם ש"מ דלא ס"ל מתוך והיינו דלא ס"ל לר"ע האי דרשא דביום השבת כב"ש, גם מה שכתב דאפשר לומר דתלי זה בזה דב"ה באמת יהיה סובר הבערה ללאו יוצאת ג"כ תמוה דהא הרב המ"מ כתב זאת בדברי רבינו הרמב"ם ז"ל והוא פוסק דהבערה היא אב מלאכה וחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כמו שאר אבות מלאכות והיינו כר"ע דס"ל הבערה לחלק יוצאת, [ועיין להלן פ"ב הלכה י"א ובפרק ג' הלכה ח' בסופו].
והנה יש לי מקום ספק מעביר ד' אמות ברשות הרבים אם הוא איסור דאורייתא ביו"ט, הואיל וילפינן למלאכת יו"ט מבנין אב משבת דכל המלאכות האסורות בשבת ממילא הם אסורות ביו"ט, וא"כ לפי מה דקיי"ל מעביר ד' אמות ברשות הרבים הילכתא גמירא לה דהלכה למשה מסיני, וקיי"ל ג"כ דכל י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אין למדין מהלכה וא"כ אין למדין יו"ט משבת לענין מעביר ד' אמות ברה"ר כיון דבשבת גופא אינו רק הלכה למשה מסיני וכנ"ל.
ומה שהביאני לכלל ספק זה הוא מדברי רש"י דיבמות (דף ל"ד) שכתב על האי משנה אם היתה שבת והוציאה בפיו וכו' דמשום יוה"כ לא היה מחייב על הוצאה דאין עירוב והוצאה ליוה"כ והוא דעת רפרם בברייתא זאת אומרת וכו' (כריתות דף י"ד) וכן הוא דעת הרשב"א ועיי"ש היטיב, שכתב די"ל דרש"י ס"ל אף דאמרינן שם הא דרפרם בדותא היינו כוונתו דמן המשנה ליכא כלל לדייק, אבל מ"מ הילכתא כרפרם דאין עירוב והוצאה ליוה"כ, ויש להקשות הא בביצה דף הנ"ל אסיקנא מדלא פליגי באבנים ש"מ דיש עירוב והוצאה ביו"ט רק דמותר ביו"ט מכח מתוך וא"כ ביוה"כ דלא שייך ביה מתוך דלא שייך ביה הוצאה לצורך כלל א"כ פשיטא דאסור מדין תורה וכי יהיה יוה"כ מגרע גרע מיו"ט וא"כ איך סותם רש"י דאין עירוב והוצאה ליוה"כ, ודוחק לומר דרש"י לא כתב זאת רק אליבא דר' מאיר ור"מ הוא דס"ל הכי דזהו דוחק לאפושי פלוגתא בין ר"מ לחכמים, וכאן דסותם דפליגי במתוך וכדברי ב"ה ויש איסור הוצאה ביו"ט וא"כ פשיטא דאף ביוה"כ איסור הוצאה אית ביה וכי יגרע יוה"כ מיו"ט דעלמא.
לכן היה נראה לומר דס"ל לרפרם הא דאמר ר"מ אף אם היתה שבת וכו' ודאי דלא היה נעלם ממנו האי סברא דלא מן השם הוא זה, דמה טיבו של הוצאה יש לאוכל אכילה אחת רק דהוא ס"ל דעל הוצאה זאת לא היה מחייב עליה כלל, דלא חזיא למידי כיון דהוא נותר ונטמא ג"כ בנגיעתו דהא הוא טמא. רק הואיל דהוא אחשביה למידי דחזיא וכיון דהוי אכילתו לכך חייב על הוצאתו, ולכך כלל ר"מ הוצאה ביש אוכל אכילה אחת וכו' להורות דהיינו אכילה הוא המביא שחייב חטאת וכנ"ל ולכך אכילתו מביא לידי חיוב חטאת, אמנם מרה"י לרה"ר חייב כמ"ש רש"י להדיא בפרק המצניע דף צ"ג ע"ב בהוצאת מת ונבילה דלכך הוא חייב הואיל ומוציא להציל עצמו מפני הטומאה ומעתה גם בנותר דהוא מטמא את הידים ואף נטמא בנגיעתו, לכך הוא חייב על הוצאתו הואיל והוא מוציא שלא יטמא את הידים, וא"כ עדיין אין ענין הוצאה כלל לאכילה, ועל כרחך אתה מוכרח לומר הא דקתני במשנה והוציאה, לשון מושאל הוא, ולא קאי רק אטלטול ד' אמות ברה"ר, וא"כ זה דהוציא מתחלת ד' לסוף ד' ליכא כאן שהוציא [הטומאה] דמאי שנא מתחילת ד' לסוף ד', ועל כרחך הואיל ויש בו לאכילה, דלולי זאת היה פטור בטלטול ד' אמות ברה"ר כיון דלא חזיא למידי, ומעתה הא דס"ל לר"מ ולרפרם דאין עירוב והוצאה ליוה"כ היינו כנ"ל דקאי אמעביר ד' אמות ברה"ר דבשבת עצמו אינו רק הלכה למשה מסיני, וביו"ט אין לאסור כלל דאין למדין ק"ו מהלכה ולכך פטור מתורת יוה"כ וחייב מתורת שבת זהו מה שנ"ל בכוונת דברי רש"י ז"ל ודו"ק.
ובזה נראה מקום ליישב במאי דכתב הר"ן בשם הר"ת דמותר לשחוק בכדור ביו"ט ברה"ר, והים של שלמה תמה על זה דמה מקום לשחוק הלזה להתירו ביו"ט עיי"ש, ובאמת דעת ר"ת הוא לפי שאין בו אלא טלטול ד' אמות ברה"ר דמיירי שהכדור מונח ברה"ר ואינו מוציאו כלל מרה"י לרה"ר, רק הוא מטלטל מתוכו וכיון דלא מצינו איסור בזה ביו"ט, לכך אין למחות ביד הנערים וצ"ע.
[א"ה ובחידושים לאו"ח התעורר הגאון ז"ל ליישב בזה קושיא על הגמרא דר"ה בהא דאמרינן יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין ולא במדינה ואמר שם רבה גזירה משום שמא יעבירנו וכו' והקשה מהר"ם מפאדוא (הובא במג"א סימן תקפ"ח) למה לא אמר השבות שיש בתקיעה עצמו משום שמא יתקן כלי שיר והעמידו דבריהם במקום עשה ותירץ דהאי גזירה לא גזרו בתקיעת שופר דא"כ לא יתקעו לעולם דגם ביו"ט שייך שמא יתקן וכו' עיי"ש ולכאורה עדיין תקשה לשיטת מהר"ם מפאדוא הנ"ל, לב"ש דס"ל דלא אמרינן ביו"ט מתוך והוצאה נאסרה גם ביו"ט איך גזרינן שמא יעבירנו דא"כ ביו"ט איך תקעינן, ומעולם לא שמענו דיחלקו ב"ש וב"ה בתקיעה דר"ה שחל להיות בשבת אלא ודאי דמעביר ד' אמות ברה"ר לא נאסרה כלל ביו"ט אף אי לא אמרינן מתוך דאין למדין בנין אב מהלכה כנ"ל וא"כ לק"מ מב"ש, וסיים ליישב בזה קושית התוס' שם שהקשו למה לא אמר שמא יוציאנו וכו' עיי"ש די"ל דרבה רוצה לומר טעם לכו"ע אף למ"ד דלא ס"ל בהוצאה מתוך וא"כ לא היה יכול לומר שמא יוציאנו דא"כ ביו"ט איך תקעינן כנ"ל ודו"ק].
והנה הרי"ף הביא ביו"ט אין צריך עירובי חצרות רק עירובי תחומין אבל ביוה"כ צריך אפי' עירובי חצרות, והביא ראיה מדתני התם אמרו להם ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבים לגדול ביוה"כ אע"פ שאינו יכול לאכול ממנו דחייב בתענית כך מערבים לנזיר ביין ולישראל בתרומה, והקשו עליו דלמא התם איירי בעירובי תחומין ולא בעירובי חצרות עיי"ש, וכדמשמע פשוט בלישנא דש"ס עיי"ש [ועי' ביש"ש] ולכאורה היה מקום לומר דתקשה למ"ד סוף היום קונה עירוב [והיינו סוף היום של ערב שבת וערב יוה"כ שהוא קודם בין השמשות כדאיתא בעירובין דף ל"ו ועי' שם פרש"י] מאי ראיה הוא מהא דמערבים לגדול ביוה"כ דהתם עכ"פ סוף היום מותר לגדול לאכול ממנו משא"כ יין לנזיר ותרומה לישראל. וצ"ל דהתם איירי בעירובי חצרות והא דאמרינן סוף היום קונה היינו עירובי תחומין משא"כ עירובי חצירות דבעינן שיהיה עירוב רשויות וכאלו הוא ע"י הנחת פת לבית אחד וודאי עיקר עירוב הוא בשבת ושפיר מייתי ראיה ב"ה לב"ש זהו מה שנ"ל לכאורה.
אמנם אחר העיון ראיתי דאין כוונת הרי"ף להוכיח משם לענין דצריך עירובי חצרות ליוה"כ דזה אין משם הוכחה כלל דדלמא ב"ה לא היה רוצה רק להוכיח דמותר לערב בדברים אף דאינו ראוי לו הואיל עכ"פ חזי לאחריני ולזאת הביא ב"ה ראיה ממעשים בכל יום מדמערבים לגדול ביוה"כ והיינו בחל להיות בשבת, דאז ודאי צריך עירובי תחומין ועירובי חצירות ואפי' הכי מערבים לגדול אף דלאו בר אכילה, ועוד דאלו היה כונתו להוכיח משם חיובא דעירובי חצירות מה מסיים הרי"ף ואשמעינן מיניה דבין ב"ש ובין ב"ה ס"ל דמערבים לגדול ביוה"כ עירובי תחומין ועירובי חצירות וכן הלכה עכ"ל עירובי תחומים מאי צריך לראיה משם הלא אף ביו"ט צריך לעירובי תחומין כמבואר בכמה משניות, ובודאי לא גרע יוה"כ מיו"ט, ואף לעירובי חצרות א"צ כלל לראיה משם כיון דממקומו מוכרע דהא אף ביו"ט אמרינן עירוב והוצאה כקושיא דר' יוסף דא"כ לאפלוגי באבנים, רק דלכך אין עירוב והוצאה ליו"ט הואיל ואמרינן ביה מתוך וא"כ ביוה"כ דלא שייך ביה מתוך א"כ פשיטא דיש בו איסור הוצאה וצריך עירוב וא"כ מאי ראיה הוצרך להרי"ף ממקום אחר כיון דממקומו מוכרע, אלא ודאי דזה פשיטא ליה גם להרי"ף דיש ביוה"כ איסור טלטול רשויות ואיסור תחומין רק דהו"א דאין בו תקנה כלל על עירובי חצירות כיון דבהא דמערבים בו ביוה"כ אסור באכילה ומה מועיל פת לערב בו ולכך הביא הרי"ף ראיה מהא דתניא מערבים לגדול ביוה"כ וכו' דעכ"פ ב"ש וב"ה מודים דמערבים עירובי חצירות ביוה"כ ומכל שכן עירובי תחומין הואיל וחזיא לקטנים, ולכך מסיים הרי"ף אף עירובי תחומין דכל הראיה הוא לאו לענין דצריך רק לענין זה דהוא מועיל, וזהו לענ"ד ברור בדעת הרי"ף ודו"ק.
והנה לשיטת הפוסקים דס"ל דאף בהוצאה צריך צורך קצת, ולולא זאת לא אמרינן כלל מתוך וא"כ לשיטתם הוצאה לצורך נכרי ודאי אסורה כמו בשאר אבות מלאכות, דדרשינן לכם ולא לנכרים ואסורה לצורך נכרי, ומעתה יש לתמוה קצת על השו"ע בסי' תצ"ה שכתב כל מלאכות האסורות בשבת אסורות ביו"ט חוץ ממלאכת אוכל נפש וחוץ מהוצאה והבערה והנה מדפירש דוקא הני תרתי ש"מ דס"ל כשיטת הרמב"ם דבהני לא בעינן צורך כלל דאלו היה כונתו לצורך קצת כשיטת התוס' לא היה צריך לפרוט הני תרתי דוקא דהא בכל מלאכת אוכל נפש מותר בכך ולשיטת הרמב"ם אף לצורך נכרי נמי יהיה מותר להוציא דהא אפי' שלא לצורך כלל נמי מותר להוציא לשיטתו, ובסי' תקי"ח סעיף ב' כתב המחבר דאסור לישראל להוציא לצורך נכרי והוא כשיטת התוס' דס"ל דאף בהוצאה והבערה בעינן צורך קצת כמו בשארי אבות מלאכות, ואולי דאף דשלא לצורך כלל נמי מותר מ"מ לצורך נכרי אסור דלהדיא ממעטינן לכם ולא לנכרים, ובזה יש לתרץ קושית התוס' על רש"י ועיי"ש באופה מיו"ט לחול, אלא דקשה הא השוחט עולת נדבה ביו"ט דאמרינן לב"ה לא קאי אף דדרשינן לכם ולא לגבוה עיי"ש בתוס' היטב וצ"ע.
והנה המרדכי מתיר לשלוח ביו"ט לצורך נכרי ע"י נכרי והובא ברמ"א בסי' זה בהג"ה, ויש"ש תמה בזה כיון דהוצאה שלא לצורך מלאכה היא, ואמירה לנכרי שבות הוא, ואני לא ידעתי דאנה נזכר שבות זה כלל דבכל השבותים הוא דבר שאסור לעשות לעצמו לכך אסור לומר לנכרי לעשות אותה מלאכה, אבל מלאכת הוצאה דלצורך עצמו של ישראל מותר, רק לצורך נכרי אסור לישראל וכי האמירה לנכרי נעשית מלאכה ביום טוב לצורך נכרי מה שיהיה מותר לצורך ישראל, ודו"ק.