Binah LeIttim on Mishneh Torah, Rest on a Holiday 1:23

כיצד המת ביו"ט ראשון יתעסקו בקבורתו הגוים וביו"ט שני יתעסקו בו ישראל. ובאיזה מת דברו החכמים אם גדול או אף אם קטן במשמע דעת השו"ע באו"ח סי' תקכ"ו סעיף ט' דאפי' תוך ל' יום דינו כגדול לענין זה ויפה דיבר דהא לענין חליצה קי"ל דאם מת תוך ל' יום אם נשאת לא תצא והיינו מטעם רוב יולדות ולד קיימא רק חכמים גזרו [להצריך חליצה] ולכך בכהן שאם תחלוץ תאסר לבעלה לא גזרו, וזה מבואר, וא"כ אם הוא ולד גמור מהתורה א"כ פשיטא דקבורתו דוחה יו"ט שני דרבנן, וכי בשביל דחכמינו ז"ל גזרו עליו להחמיר לענין חליצה ויבום אנו נחמיר בקבורתו, לענין דאתמר אתמר ולענין דלא אתמר לא אתמר, ואין לדמות כלל גזרות אהדדי, והחולקים בטור מודים דהוא וולד קיימא, רק דס"ל הואיל לענין אבילות מקילין לומר דהוא בחזקת נפל אף גם כאן ליכא בזיון למת אם יהיה מונח יום או יומים אם לא יהיה לו קבורה ולכך יש להמתין עד למחר.
והמג"א בסעיף קטן י"ט הביא ראיה מהל' יבום דתוך ל' יום הרי זה ספק נפל ולכך דעתו להחמיר לענין קבורת יו"ט ולא הבנתי דבריו דהא מבואר דאינו רק מדברי סופרים ומדאורייתא לא שמעינן כלל והוי ולד מעליא, ואף היש"ש החמיר ביו"ט ראשון ע"י גוים, ואף בזה תמהני, כיון דרוב הפוסקים ס"ל דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה וכל צרכי המת מקרי מלאכה שא"צ לגופה וא"כ הוי שבות ובמקום מצוה לא גזרו חכמים כלל ודו"ק.
והנה לענין קבורת נפלים ודאי אינו דוחה יו"ט, אך אם חייבים לקבור נפלים אף בחול האריך המג"א בס"ק הנ"ל ודעתו להשיב על הגהת מרדכי ולומר דחייב בקבורה וכתב דמה שהביא הגהת מרדכי ראיה משפחה שהטילה נפל לבור, וכן מבור שהטילה בו נפלים אין ראיה כלל דמ"מ קבורה היא וכ"כ הר"ש וכו' עיי"ש, ואני לא מצאתי דבר בר"ש, ואם כדבריו למה קתני בפרק ט"ז משנה ה' דאהלות, בור שמטילין לתוכו נפלים דאין לו דין תבוסת קבר והיינו משום דלא נתנו לקבורה ואם כדבריו דבור קבורתו הרי נתנו לקבורה, אלא ודאי דאין צריך לקבורה ובזה היה השלכה בעלמא, משא"כ לדעת המג"א, כיון שמטילין לבור נפלים ואין דעתו לפנותו משם הרי זה קבר גמור ומכ"ש [שתקשה על המג"א] לדעת ר' יהודה בתוספתא והעתיקו הר"ש במשנה הנ"ל דבור שמטילין לתוכו נפלים דהוא טהור והיינו משום דחולדה וברדלס אוכלים אותה, ומה שהקשה הר"ש שלחד תירוץ בש"ס דהך עובדא משפחתו של מציק אחד דלא אמרינן דחולדה גררתו רק אי לא ידעינן דנפל וודאי הטילה אבל בנפל וודאי אין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ מאי טעמא דר"י בבור שמטילין לתוכו נפלים דהוא טהור, י"ל דהאי מעשה איירי דתיכף בא כהן להביט בה מה הפילה בזאת י"ל אין ספק מוציא מידי ודאי, דהוי בגדר הספק דיהיה תיכף מצויה חולדה וברדלס שומרים היו עת הפילה ולגרור מתוכו מיד הנפל בלי שהייה משא"כ לאחר זמן (הפילה) [מעת שהפילה] כו"ע מודים דחולדה גררתו ואוכלים, ור"י דקאמר בור שמטילין בו נפלים טהור לא לקבור קאמר וכי זה מקום קבורה להשליך מת במקום שבלי ספק יגררוהו החיות ואוכלים אותה והכתוב צווח נתנו נבלת עבדיך לחיתו ארץ ואין קובר.
ואף מה דתירץ דאיירי בנפל שהוא שפיר לא ידעתי כלל כוונתו דהא במשנה בהדיא קתני בור שמטילין לתוכו נפלים או הרוגים מלקט עצם עצם והכל טהור ועל זה קאי האי תוספתא ר"י אומר בור שמטילין לתוכו נפלים וכו' ומה עצם יש בשפיר.
ומה שהביא ראיה ממשנה דנדה דאמרינן שם דהכותים היו מטילין נפלים לבור והיו דורשין כל שיש לו נחלה יש לו גבול וכו' משמע דלא קי"ל כותייהו, נמשך אחר רש"י דפי' שם בגמ' דאמרינן מאי דרשו ביה קאי לר' יהודה דאמר דהיו מטילין נפלים לבור, אך זהו דוחק גדול דא"כ הו"ל להש"ס לומר להדיא לר"י מאי דרשו ביה לכן נראה לומר דקושיא היא לת"ק דמאי דרשו דהיו קוברים את הנפלים ועושין ממנו שכונת קבורה לאסור אף בהנאה ובכל תבוסתן ולזאת קאמר הש"ס דכל מי שאין לו נחלה אין לו גבול ואין נחשב שוב לקבר לאסור תבוסתן, וכן היה נראה פירוש הר"ש באהלות במשנה הנ"ל דס"ל להר"ש בתוספתא דאין לנפלים תבוסת קבר מהאי דכל מי שיש לו נחלה יש לו גבול וכו' אמנם לא קי"ל הכי דמסקנת הש"ס דסנהדרין דף מ"ח דרבנן פליגי וס"ל דיש לנפלים תבוסת קבר ואתי שפיר מדאמרינן מאי דרשו ביה ודייקא נמי לישנא דאין להם גבול דהוא קאי אתבוסת קבר והדבר מבואר בהרמב"ם בפירוש המשנה שכתב והיו הכותים חושבים לאחר דאין להם חלק ונחלה בארץ מותר לקברו בכל מקום ואין זה נכון עכ"ל הרי זה מבואר כמ"ש שדרשו לקבור הנפל בכל מקום ואין להם תבוסה, ואנן דקי"ל דיש להם תבוסה היינו דס"ל נקבר היה תופס הקרקע והרי הוא כשאר מתים, אבל דיהיה הוא צריך דוקא לקבורה זה לא שמענו כלל ובפרט לדעת האומרים דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל וכמ"ש המ"מ בהרמב"ם הל' טומאת מת [פרק ב' הלכה ב'] עיי"ש, וא"כ קי"ל הלכה כרשב"ג דאין לנפלים תבוסת קבר והיינו דדריש הוא כדרשת הכותים דכל שאין לו נחלה אין להם גבול וא"כ ראיית מג"א מהאי אזלא דהא אנן קי"ל כהאי דרשא.
גם לא הבנתי הצ"ע של המג"א דהאי דנדה מוכח דעוברים בבל תלין אקבורת נפלים, ואני בעניי לא מצאתי ראיה זאת כלל בש"ס דנדה אם לא נאמר דהוא מתכוין למה שכתבו התוס' שם שהכותים היו קוברים את נפליהם באהלים תחילה ואח"כ היו קוברים אותם במקום אחר וס"ל להמג"א דמה להם טורח זה פעמים ולמה לא היו ממתינים את נפליהם מקבורה עד שיהיה להם מקום מוכשר לקבורתם אלא ודאי דס"ל דעוברים אבל תלין ולכך לפעמים בשעה אחת קוברים אותם בחדרים עכ"פ, אך זהו לא ניתן לכתוב ואנן טעמא דכותים ניקום ונפרש וק"ל.
ומה שהביא ראיה מדאיצטריך למעט נפלים מטומאת כהן ש"מ דיש להם קבורה, יש לדחות דמהאי ילפינן הואיל ומיעטה רחמנא לטומאת נפלים א"כ ש"מ על כרחך (הואיל ואינם) [דאינם] בגדר קבורה דבר תורה (א"כ) [דאל"כ] אף כהן נמי יטמא בו לנפל. ומה שהביא ראיה דעושין כוכין לנפלים פשיטא דאין ראיה כלל דמנהג של ישראל מוכרח והא ר"י קאמר במתני' על הכותים שמשליכין את הנפלים מבלי לקבור אותם כלל א"כ ש"מ דאין מנהג של ישראל כלל ואפי' בבורות נחלק תנא קמא עליה דר"י אבל שיהיה קבורת נפלים חייב, זאת לא מוכח מכל ראיה שלו וראיית הגהת מרדכי מבור ראיה גמורה היא ודו"ק.
וזה שנים רבות שנשאלתי מן הרבני החכם המופלא איש רבים השיב מעון מחבר שמחת הנפש ה"ה מהו' אלחנן אשר שם בגלילתו היה איש עני ומחוסר לחם שהפילה אשתו נפל משונה בצורתו ושאם היה יכול לסבב עמו בעיירות וכפרים להראות חזותו לרבים, והיה הרואה אותה יתן פרוטה אחת או שתים וחיתה נפשו בגללו, וכמדומה שהמופלא הנ"ל הרגיש ג"כ בדברי הנ"ל להשיב על המג"א ואני מנעתי להתירו מלבד דעכ"פ מנהג של ישראל לקוברו ואל תטוש תורת אמך אף גם דמת הוא אסור בהנאה, וזה פשוט דאף הנפל הוא בכלל, דאסורו הוא כטומאתו וזה פשוט א"כ הרי זה האיש משתכר באיסורי הנאה ופשוט.
ובסנהדרין מספקא ליה להש"ס אי קבורה הוא משום בזיון המת או משום כפרה עיי"ש. ויש לדקדק א"כ קטן בן יומו דכלו חדשיו דיהיה צריך קבורה מהתורה והכהן מטמא לו מהתורה וא"כ מאי כפרה יש כאן, וצ"ל כיון דיש צער מכי נקבר היינו דהנפש מתאבל עליו ובבזיון הגוף וכדכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, וא"כ הכפרה הוא לאבותיו אשר בעונם מת, וליודעי חן אשר החליטו ענין גלגול הנשמות לא קשה מידי, וזה אחד מן הראיות שדברו חז"ל בתלמוד ודרשו ג"כ דרש הגלגול דלא כהרמב"ם, וא"כ נפל טמון בל חזו שמש אין לו נפש רוחני כלל כי זהו בא לאדם בשעת לידה, וא"כ מה כפרה יש בנפל הא אין לבו של אביו ואמו דוה עליו כלל כידוע וא"כ קשה ותפשוט, ועל כרחך צ"ל דנפל אינו מחויב לקוברו דליכא כאן בזיון וליכא כאן כפרה ולכך א"א לפשוט כלל האי בעיא דהש"ס ופשוט ודו"ק היטב.