כי אתי רבין וכו׳. משום נשג״ז שם. וע״ש בתוספות משום זונה אם הוא כהן:
והמעיד וכו׳. חייב מלקות ארבעים. אולי כוונתו על עד א׳ המעיד יחידי בדבר עיין (פסחים קי״ג:) טוביה חטא כו׳ מיהו הפרוש מלקות ארבעים מכת מרדות:
פסוק זה מופרד. פיסקא באמצע הפסוק:
ובא זאב וטרף מהם כצ״ל:
וכבר קרח וכו׳. ט״ס וצ״ל וכי קרח היה מן הר״ן איש.
ישמעאל אומר שאול. בסנהדרין פ״ב ה״ג רבי יוחנן:
חסרו משמעון שבעה ושלשים אלף ומאה וכו׳ כצ״ל:
הוא אצבון וכו׳. מל׳ אצית והאזין ע׳ פירש״י:
אלה משפחות יהודה. ששה ושבעים אלף וחמש מאות ובמדבר כתיב ארבעה ושבעים אלף ושש מאות עדפו מהם אלף ותשע מאות מפקידי מדבר סיני כצ״ל וכל המאמר משובש:
אלא תחת יוב. האמור בפרשה ויגש נאמר הכא ישוב לומר לך זו היא שיבה וכו׳ כצ״ל:
יששכר ארבעה וששים אלף. ושלש מאות ולהלן ב״פ במדבר היה ארבעה וחמשים אלף וארבע מאות הרי עדפו תשעה אלפים ותשע מאות כצ״ל:
בני זבולון וכו׳. לפקודיהם ששים אלף וחמש מאות ולהלן בפ׳ במדבר שבעה וחמשים אלף וארבע מאות עדפו להם שלשה אלפים ומאה כצ״ל:
בני יוסף בני. מנשה פקודיהם וכו׳ כצ״ל.
אלה בני אפרים וכו׳. ולהלן ב״פ במדבר ארבעים אלף וחמש מאות חסרו ח׳ אלפים:
ופקודיהם מ״ה אלפים. ו׳ מאות וב״פ במדבר לה׳ אלפים ד׳ מאות עדפו עשרת אלפים ומאתים כצ״ל ובכאן משובש:
לא הזכיר כאן את ישוה כצ״ל:
ור״י שאמר שזמרי וכו׳. עיין לעיל מזה לו כח פי׳ מזה לו ראיה אף שהיה מיורדי מצרים לא מת בדורו של יוסף. והיה בכאן כמו סרח שהאריכה ימים עד כעת:
פקודי. אשר נ״ג אלף ד׳ מאות ובבמדבר היו מ״א אלף וה׳ מאות עדפו וכו׳. כצ״ל:
שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלשים. ובמדבר סיני היו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים חסרו הפקודים הללו מפקודי משה ואהרן אלף ושמונה מאות ועשרים כצ״ל. ודע כי בפרשה זו רבו הטעותים עד אין להכיל:
אבל הלוים. בכאן ג״כ טעות כי בפ׳ במדבר היו הלוים כ״ב אלף חוץ הבכורות שהיו ג׳ מאות ע״ש בפרש״י והוא בבכורות ה׳ כי במספר הפרטי יתר ג׳ מאות והם היו בכורות אבל במספר דהכא כ״ג אלפים היו עם הבכורות שלהם. וסוף המאמר בכאן ט״ס ע״כ הסגרתי במוסגר:
משונה נחלה וכו׳. חסר כאן וכצ״ל ואלא מה אני מקיים לשמות מטות אבותם (אתרי כי ס״ל לבאי הארץ נתחלקה) וע״ז קאי המאמר משונה נחלה וכו׳
הרי שיצאו ממצרים וכו׳. זה קאי למאן דסובר ליוצאי ממצרים נתחלקה הארץ קורא אני עליו לרב תרבה נחלתו וכו׳:
לפי פקודיו וכו׳. עיין בז״א בספרי שהאריך בביאור פיסקא זו. ובקיצור אגיד לפי דברי הרמב״ן בחומש וכפי שהאריך ג״כ המזרחי. יהיה כוונת הלשון דהכא שלא נתחלקה וכו׳ אלא לפי מה שהוא היינו שנתחלק לי״ב שבטים. לפי מספר אנשיהם כפי מה שהיו בצאתם ממצרים במנין הראשון בר עשרים. וזה דקדוק לשונו כפי׳ מה שהוא היינו כפי המספר שהיה אז. והנה במנין השני שבערבות מואב עדפו בני מנשה בן יוסף יותר מכל השבטים בסכום עשרים אלף ה׳ מאות ממנין הראשון ע״כ באו בקובלנא לפני יהושע מדוע נתת לי גורל א׳ וחבל א׳ ואני עם רב. ולפי דברי אלה יעלה כל הדרשות כהוגן:
יכול מעורבים. פי׳ שחלק שבט א׳ יהיה מעורב בשבט אחר ת״ל אך בגורל ואך חלק שיהיה כל שבט בפני עצמו:
שנאמר ויתנו לכלב וכו׳. כאשר דבר משה:
יצא יהושע וכלב. שלא נטלו עפ״י הגורל אלא עפ״י ה׳:
להוציא הגרים ואת העבדים. שאין להם משפחת בית אב:
אלא בשומא בית כור כנגד בית סאה. היינו עדית כנגד זבורית:
ולא זכר כאן שמעי. עיין בפרש״י שחסר עוד משפתת העוזיאלי וקצת מן יצהר:
שהארץ מתחלקת לשבטים כצ״ל וכ״ה בספרי. והכוונה אחרי כי הארץ נתחלקה לשבטים ע״כ תבעו חלק אביהן:
וכשם שהיה צלפחד בכור. עיין (ב״ב קי״ח.) ברשב״ם דורש מדכתיב הכא והעברת את נחלת אביהן להן וכתיב והעברת פטר רחם:
שהיה יוסף מחבב את ארץ ישראל. דכתיב והעליתם את עצמותי מזה אתכם:
אלו מרגלים. דכתיב עד מתי לעדה הרעה הזאת.
זו עדתו של קרח. דכתיב אתה וכל עדתך וכו׳:
מה להלן בנחלה. הגר״א הגיה בספרי להיפך מה כאן בנחלה אף להלן (דכתיב יקום על שם אחיו) בנחלה. שהיבם יקח ירושת אחיו:
תנה לנו אחוזה ולא בחזקה. בספרי הג׳ יותר נכונה יפה כח נשים מכח אנשים אנשים אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה ונשים אמרו תנו לנו אחוזה:
אלא לא היה יודע אם נוטלת בראוי וכו׳. עיין (ב״ב קי״ט.) הגי׳ אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה או לאו. והכוונה הכל א׳ כי ספק היה למשה אם א״י מוחזקת אזי נוטלת ג״כ חלק בכורה כי אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק:
וחובה ע״י חייב. קאי על פרשת מקושש:
וכן כתוכ לפני במרום. יפרש מלת כן כמו (מלכים א׳ כ״ט) ועל השלבים כן שפירושו בסיס להושיב הכיור עליו. וכמו שפירשו המבארים כן צדקה לחיים (משלי י״א:י״ט) וכן הכא כן בנות צלפחד (גרונד גיפאסט) היינו הדין הזה כבר כתובה לפני במרום:
נטלו ג׳ חלקים בנחלה. פי׳ הוא סובר שליוצאי מצרים נתחלקה הארץ והנה צלפחד וחפר אביו היו בני כ׳ שנים ביציאתם ממצרים ע״כ נטלו בנות צלפחד ג׳ חלקים היינו חלק צלפחד ושני חלקים בנכסי אביו חפר כי הוא היה בכור. והלשון דהכא אינו מדוקדק:
אלא בת. אם בעלה משבט אחר אזי מעביר הנחלה משבט לשבט:
בד׳ מקומות ביקש וכו׳. ספרי מפורש הד׳ מקומות:
שהאדם נתון בחיים נפשו ביד קונו וכו׳ מת נשמתו נתונה באוצר דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים כצ״ל.
רוצה היה משה. בתנחומא מה ראה לבקש הצורך הזה אחר סדר נחלות אלא כיון שירשו בנות צלפחד בנכסי אביהם אמר משה הרי השעה שאתבע צרכי אם הבנות יורשות בדין הוא שירשו בני את כבודי:
ויעל בראשונה יואב וכו׳ כצ״ל:
ולפני אלעזר הכהן יעמוד וכו׳ כצ״ל.
ת״ר כיצד שואלין (יומא שם):
במשפט האורים על פיו יצאו ועל פיו יבואו. הוא וכל ישראל. הוא זה מלך (דביהושע קאי ויהושע מלך) כצ״ל:
זה משוח מלחמה. וזה וכל ישראל אתו שהולכין אחריו במלחמה:
את קרבני. זה הדם דכתיב והקריבו בני אהרן את הדם:
לאשי אלו קמצים ולבונה. שהקומץ ולבונה עולה כולה לאשים:
לריח ניחוח. אלו בזיכי לבונה שיש להם ריח:
תשמרו. שיהיו מבוקר הד׳ ימיסקודם שחיטה:
מלמד שדוחה את השבת. היינו שחיטת הפסח כשחל י״ד בשבת כי גבי תמיד לא אצטריך דבהדיא כתיב וביום השבת שני כבשים:
כנגד היום. דריש ליום הוא השמש כמו (יתזקאל ל׳) ובתתפנחס חשך היום:
מכאן אמרו וכו׳. היה נשחט על קרן צפונית מערבית של בין הערבים נשחט על קרן מזרחית צפונית כצ״ל:
לפי שהוא אומר זה האשה וכו׳. שנים ליום עולת תמיד. ונאמר בפ׳ תצוה ג״כ כבשים בני שנה שנים יכול יקריב ארבעה שנים בבוקר ושנים בערב (דה״א דקרא בפ תצוה קרבן אחר חוץ מה שכתוב כאן) ת״ל את הכבש האחד שלא להוסיף ולא לגרוע:
למנחה בלולה בשמן כתית. להוציא את השלוק כצ״ל ומילת כתית דריש:
מה עולת הר סיני ע״ג דמזבח. דכתיב ויבן מזבח תחת ההר וכו׳ וישלח את נערי ב״י ויעלו עולות וסברי עולה שהקריבו במדבר עולת תמיד הואי:
ר״ע אומר מה עולת כו׳. עיין ספרי ולפי גרסת הגר״א וכן הגיה החכם הספרדי צ״ל להיפך מה עולת תמיד טעונה נסכים דכתיב בהדיא בקרא ונסכו רביעית ההין אף עולת הר סיני טעונה נסכים:
חי אתה מנסך. מדכתיב רביעית ההין שאם יהיה מזוג לא יהיה יין חי רביעית ההין.
והקדש יבלעו. היינו לתוך השיתין:
להביא את המים. היינו בחג הסוכות מנסך ג״כ מים:
אבל מזידים עבר היום בטל קרבנו. וע״ש (מנחות נ.) שמסיק הש״ס דווקא אותן כהנים לא יקריבו אבל כהנים אחרים יקריבו בין הערבים כי מזבח מה חטא ע״כ הגי׳ דהכא בטל קרבנו צע״ג:
שהזבח קרב היינו לכל תמיד יקריב אתו הנכסים. ולא שיקריב השני תמידין ואח״כ הנסכים:
ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט שווין לפני הקב״ה שאין לפניו אכילה ושתיה אלא שאמר וכו׳ כצ״ל:
יצא שבת לדין בקבועה. אחרי כי מוסף שבת קבועה ע״כ דוחה שבת ולא קרבנות אחרים:
שיהו מבוקרים. מע״ש:
לא עולת חודש זה וכו׳. היינו שיכול אם לא הקריבו בחודש א׳ לא יקריבו בחודש שלאחריו שני קרבנות. וכ״ה בהדיא בספרי:
מיעוט חדשים שנים. ולא יקריב בשנה רק שני חדשים:
שאין מוספים קריבים וכו׳. וכ״ה גבי מוספי ר״ח שקרבין באמצע. וכ״ה בהדיא בספרי:
בארבעה עשר יום לחודש. פסח לה׳ קבעו הכתוב חובה. עיין במפרשי הספרי שנדחקו בפירושו. ול״נ הכוונה קבעו הכתוב חובה פי׳ בין חובות הקבועות להם זמן היינו שידחה שבת אם חל י״ד בשבת ועיין (פסחים סו) דריש ממועדו:
אירעו במאכל ובמשתה. תרגום על מקרא קודש מארע קודש:
ומנחת בהמה היינו מנחת נסכים של בהמה:
שלא כשרו וכו׳. שחדש אסור קודם לעומר:
חוץ מן האמורים. בת״כ בפ׳ אמור ז׳ כבשים פר אחד ואילים שנים והם באו להתיר את הלחם. ובכאן הוא חובת היום:
ת״ל שבעת ימים וכו׳. עיין ספרי בהג׳ הגר״א הגיה הקרא והקרבתם עולה אפילו א׳ מהם ונכון כי זה הקרא כתיב הכא בחג השבועות.
יהיה לכם חסר וכצ״ל תמימים יהיו לכם ונסכיהם מקיש נסכים וכו׳. ומומין גבי נסכים יין שעלה בו קמחין פסול:
מעיו לנבלים. בני מעיו לכנורות כצ״ל:
שיהיה כל התקיעות כו׳. שגם ביו״כ של יובל היו תוקעין.
וכל מלאכה וכו׳. בעצם משונה וכו׳. כל הפסקא הוא בטעות גם ציון הקרא וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הוא בפ׳ אמור. ע״כ הרבה טעותים נפל בזה. והנני לציין לפי דעתי שכצ״ל קרא דהכא. כל מלאכה לא תעשו משונה יו״כ שנאמר בו כל מלאכה לא תעשו (ולא נאמר מלאכת עבודה כמו בכל הרגלים) ללמדך שביו״כ אסור אפילו עבודת אוכל נפש:
ולמה נאמר בעצרת ויו״כ שעיר. בלא וא״ו ובכל הרגלים בוא״ו:
עולה שבעצרת מלא בוא״ו ובכולם כתיב עלה בלא וא״ו:
ובט״ו לחורש השביעי מקרא קודש וכו׳. וחגותם חג לה׳ ז׳ ימים. וכבר נאמר קרבן חגיגה בפ׳ אמור ובא וחזר ושנה עליו כאן לקובעו חובה. כן פירש חכם הספרדי:
אף נסכי מים בחג כדי שיתברכו כצ״ל:
עם לבדד ישכון. וסיפא דקרא ובגוים לא יתחשב:
להביא שנדר קודם הרגל. ע״כ נקרא שלמיכם לשון שלם ופורקן ממה שכבר נדר: