שהיו מדיינים אותם. קאי על המצרים מה ששעבדו את ישראל:
ואעפ״כ לא הוזכרו שמות הערים וכו׳ כצ״ל:
בארץ פתרוס. הוא ארץ מצרים:
נחית סימן וכו׳. עיין כ״ז בתנחומא וכן ברבה בפרשה זו. וע ש בה״ג הרד״ל:
איקונות של אבן. צורות של אבן שחקוק עליהם עכמו״ז:
והיה לכם פאת נגב. חסר הדרשה ועיין בפרש״י שהאריך בזה:
כתיב מקיר העיר וכו׳. עיין עירובין כל הדרשה שם וע״ז קאי דברי המחבר והציור:
עד שיהיו ששה דכתיב שש ערי מקלט תהיינה עד שיהיו ששתן קולטות כאחת (מכות שם):
בין לדעת. היינו שהרוצח נכנס שמה לדעת שיקלוט אותו:
ת״ל והקריתם לכם. ומקודם כתיב כי אתם עוברים את הירדן והיינו בימי יהושע:
כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען ר״י אומר אין הירדן מארץ כנען דמשמע דווקא אחר העברת הירדן מתחיל ארץ כנען רשב״י אומר וכו׳ כצ״ל וכ״ה בספרי:
אין והקריתם אלא הזמנה. וכה״א כי הקרה ה׳ לפני כ״ה ברש״י בחומש.
לא גדולים. שהכל נקבצים שם תדיר ויהיה רגל גואל הדם מצויה שם. ויארב לו (רש״י מכות שם):
ואין קטנים. שאין מזונות מצויים שם:
יכול כל רוצח. אף מזיד במשמע שיגלה:
יצא האב המכה. (מכות ח׳) ודורש שם ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים וכו׳. מה חטבת עצים רשות כו׳ יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב״ד שמצוה קעבדי ע״ש:
ולמה בא״י שלש. הלא שם רוב ישראל ט׳ שבטים ומחצה:
בין מזיד בין שוגג. לא היה נהרג כצ״ל:
ומה ת״ל ולגר וכו׳. בכאן ט״ס ועיין בספרי וכצ״ל ולגר ולתושב תהיינה שש הערים האלה למקלט למה נאמר לפי שהוא אומר את שלוש הערים תתנו מעבר לירדן שומע אני הראשונות שמפרישין תהיינה קולטות. ת״ל תהיינה שש הערים האלה למקלט מלמד שלא היו קולטות עד שהפרישו כולם
שהברזל ממית בכ״ש. ע״י תחיבה שיתחוב לו מחט בוושט או בלבו (רש״י שם):
שאם השליך עליו. עשת ברזל שאינו כלי דה״א בכלי ברזל דווקא:
שאם גלגל עליו סלעים. אף שלא נטלם בידו כלל:
בברזל לא כ״ש. שהברזל ממית בכ״ש:
שתהא מתכוין לו. כי גם גבי מזיד נתכוין להרוג את זה והרג זה פטור גבי שוגג לענין גלות גם כן צריך שיכוין לו:
אין לו גואל הדם. כגון גר שנתגייר:
להוציא השוגג. ופלא הוא הלא עיקר גלות על השוגג והנכון כפי מה שהובא בשם חכם הספרדי. ואם בפתע בלא איבה להוציא את השונא וכן הוא (מכות ז:):
וכה״ג מאריך ימיו של אדם. כי אין מיתה בלא חטא וכה״ג מכפר עונות ביוה״כ.
מכאן אמרו (מכות יב) ע״ש הרג באותה העיר גולה משכונה לשכונה אחרי כי אין יכול לצאת משם מחמת הרציחה הראשונה שלא יהרגנו גואל הדם הראשון.
ובן לוי גולה מעיר לעיר. אחרי כי יכול לצאת מעירו כי הרציחה אצלו פעם ראשונה:
כל מכה נפש. חסר בכאן וכצ״ל לפי שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו ימיתנו יכול בעדים ושלא בעדים ת״ל לפי עדים ירצח את הרוצח שלא יהרגנו אלא בעדים כצ״ל וכן הגיה הגר״א בספרי:
משנגמר דינו פטורים כי גברא קטילא קטל. ובסופו יתן ממון ולא יגלה כצ״ל לפי גרסת הגר״א:
הרי שהרג נפש בשוגג כצ״ל וכ״ג הגר״א. ועיין בפרש״י למי שנס אל עיר מקלט שהרג בשוגג אינו נפטר מגלות בממון ליתן כופר לשוב טרם מות הכהן הגדול. ועיין כתובות שם:
יתכפר להם. ולא יהרגו את הרוצח:
אם בקשתוני. הגר״א הגיה מה תבקשני הריני אצל בני כל זמן שתבקשני הריני שם:
זו סיבת הבן. כי ירושת בן מאב הוא תמיד בשבט אחד:
היאך בת יורשת שני מטות. (ב״ב קי״א) קאי על הקרא וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל הרי שירשה ב׳ מטות:
פי׳ שכבר הוסבה. (ב״ב קי״ב) אא״ב שכבר הוסבה. וע״ש ברשב״ם גרסות שונות וכן בתוס׳ שם ודברי המחבר מבוארין כי הקרא אסר באותו הדור לבנות צלפחד להנשא לשבט אחר זולת שבט מנשה שלא תסוב הנחלה ממטה למטה. אבל זו שאביה היו משבט ראובן ואמה משבט שמעון ומתו והיא יורשת שני חלקים חלק אביה משבט ראובן וחלק אמה משבט שמעון כבר הוסבה לידה ירושת אמה משבט שמעון ע״י נשואי אביה ואם תנשא אח״כ לשבט אביה ראובן אין זה הסבת נחלה משבט שמעון ע״ש בגמ׳ כל הסוגיא.
לפיכך נפלו חבלי מטה בני מנשה. וסיפא דקרא כי בנות מנשה (היינו בנות צלפחד) נחלו נחלה בתוך בניו.
המחלק נכסיו. (שם קכ״ו:):
המזכה לעובר. (שם קמי״ב):
שלח רב אחא בריה דרב עויא כצ״ל:
הכותב כל נכסיו לאשתו. (שם קל״א:):