תניא חביבה תורה. ברייתא הוא בספרי:
זה א׳ משלשה מקומות שהיה הדיבור כצ״ל:
מה ששרתו ידי שכחתי. אין הכוונה כי ריב״ז עשה פרה אדומה הרי לא מצאנו שהיה כהן רק בזמנו נעשית פרה אדומה. עיין (פרה פ״ג) וזקני ישראל היו מקדמין ברגליהן להר המשחה כי סמכו ידיהן עליו. וריב״ז היה מהזקנים שסמכו ידיהן על הכהן העושה הפרה. ועיין בתוספתא פ״א גבי צדוקי א׳ שהעריב שמשו ורצה לעשות הפרה וידע בו ריב״ז ובא וסמך ידיו עליו וצרם לו באזנו וכו׳ ע״ש מעשה בארוכה. ואולי ע״ז קאי מה ששרתו ידי שכחתי:
כדי לחדד. בתוספתא וכן בספרי ה״ג לחזק את התלמידים ופי׳ לזרזם לחזור תלמודם שלא ישכחו:
ונאמר להלן חוקת. גבי יוה״כ ושם עבודת פנים בבגדי לבן.
אשר. לא עלה עליה עול תבוא פרה אשר לא עלה עליה עול ותכפר על אומה שפרקו עול כצ״ל:
שמא שלישי ט״ס וכצ״ל שני שמא שלישי:
בני ישראל יקחו וכו׳. הכוונה שנקחת דווקא מישראל ולא מכנעני:
פעם אחת וכו׳ כל המעשה בפסיקתא רבתי דר״כ פרשה פרה ע״ש:
מתרומת הלשכה. אף דפרה אינה נשחטת בעזרה אעפ״כ באה מתרומת הלשכה דחטאת קריה רחמנא.
ואין מום פוסל בעגלה ערופה. דה״א ללמוד ק״ו מפרה עיין ספרי.
ונתתם אותה וכו׳. היינו דתנן וכו׳. אין מוציאין עמה וכו׳. דרשה זו נכתבה בטעות רק מקרא דלהבא והוציא אותה שלא יוציא אחרת עמה כמו שמסיים המחבר לקמן:
ואין שאר פרות ע״י אלעזר. עיין ספרי וכן יומא פלוגתא אי דווקא בכ״ג או אף בהדיוטים.
הכהן שיהיו בכהונו. דרשה זו לא שייך על קרא דהכא. וקאי על קרא דלקמן ולקח אלעזר הכהן בכהונו. בבגד. שרד היינו בגדי כהונה וכ״ה לקמן בדברי המחבר. ועיין יומא מ״ג. וכבס בגדיו הכהן וע״יש בפרש״י דורש בגדיו הכהן שיהיה בבגדי כהונה. ועכ״פ הכא ט״ס ע״כ הסגרתי במוסגר:
שיהיו אחר שוחט ואלעזר רואה כצ״ל:
הרגילה שבאצבעות. היינו אצבע יד הימינית.
לא היתה פרה וכו׳. והיא פסולה.
מגיד שחוזר לדם. פי׳ שבכל הזאה צריך טבילה בדם:
ושרף את הפרה לעיניו שאם התעסק וכו׳ כצ״ל ומלת לעיניו דריש.
לרבות את הפקיעים. היינו האברים שפקעו מעל האש יחזירם.
את כל אלה יחזיר. פי׳ זה דווקא בבשר ועור יחזיר ואם לא החזיר פסול אבל בעצם אם לא החזיר כשר:
ישרוף ריבוי אחר רבוי בכאן חסר וכצ״ל. ישרוף ומקודם כתיב ושרף את הפרה אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט דברי רבי ישמעאל. ופי׳ תיכף כשיתבקע הפרה משליך בתוכה האזוב. ור״ע סובר משיצית האור ברובה אז ישליך האזוב ור״ע סובר שלא ימעיט העצים כצ״ל וכ״ה בספרי. אולם חכם הספרדי קיים הגי׳ כמו הכא. ואכמ״ל.
מרבה היה לה חבילי אזוב וכו׳. לאו לענין השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת לתוך שריפתה מתניא אלא לענין ריבוי עצים שמרבה לה בכדי להרבות האפר (חכם הספרדי) ולזה אמר הכא איזוב יוני כשר ג״כ אחרי שנותנו לשם עצים:
ששינתו תולעת. מלת ושני תולעת דריש שנשתנה מראה צבע שלו תולעת (קארמיזין):
והשליך אל תוך שריפת הפרה הא כיצד משיצית האור ברובה דברי ר׳ יהושע כצ״ל:
תנן התם. פרה פי״א:
למדנו על המשליך האזוב וכו׳. אף שאינו נוגע בפרה אעפ״כ מטמא בגדים:
ולהלן הוא אומר ולקח אזוב וכו׳. מה כאן צריך הערב שמש פי׳ הנושא כי המזה טהור:
ולא בגדים המנוגעים. פי׳ שאף שהבגדים טעונים שרפה. אעפ״כ לא נטמא השורף אם לא נגע בהם:
שמקום שטובל וכו׳. ואיזה זו מקוה מ׳ סאה. דברי המחבר צ״ע הלא טבילת כלים ובגדים אינם צריכים מ׳ סאה דברביעית סגי להטביל מחטין וצינורות. ועיין בספרי הלשון מה אדם בראוי להם אף כלים בראוי להם. ופי׳ חכם הספרדי מה אדם טובל בראוי לו היינו מ׳ סאה שכל גופו עולה בהם אף כלים בראוי להם שכל גופן עולה בהן ולא בעי מ׳ סאה. והנה הז״א רצה לפרש דברי הספרי שקאי לטבילת כלים חדשים שצריך מ׳ סאה. (ואף שהקשה ע״ז הלא טבילת כלים מדרבנן והאיך מרבה קרא. כבר כתבתי לעיל בשם הרא״ש שכמה דברים נמצא בספרי שהם גזירות דרבנן ואסמכוה אקרא ע״ש) עכ״פ לשון הפסיקתא שטובל שם הבגדים בלתי אפשר לפרשו כפירוש הז״א הלא רק כלים העשויים להשתמש לאכילה צריכין מ׳ סאה ולא בגדים:
מגיד שמשמרת וכו׳. אולי כוונתו כי פרה שעשה משה נחלקה לג׳ חלקים וא׳ נתן בחיל למשמרת לדורות (פרה פ״ג בסופו) וע״ז קאי ימים על ימים ושנים על שנים:
למי נדה שהם טמאין הרי הם מי נדה. עיין בספרי גרסא אחרת בזה ודברי המחבר נעלמה ממני ואולי הכוונה דווקא כשהם טמאין היינו שלא נעשה מלאכה במים קודם שקידשו ואז הנוגע בהם טמא הרי הם מי נדה היינו שהכשירו להזאה אבל אם נפסלו במלאכה קודם הקידוש אזי המים הם פסולין ואין מטמאין הנוגע בהם ואינם מוכשרים להיות מי נדה להזות מהם על הטמא ודוחק:
האוסף. שהוא נוגע לא כ״ש:
להביא את דמו. רביעית דם מטמא:
יכול יטהר בשביעי בלא הזיה שכבר הוזה בשלישי ויהיו פי׳ הקרא הוא יתחטא ביום הג׳ היינו ביום ג׳ צריך הזיה וביום השביעי יטהר בלא הזיה ת״ל סיפא דקרא ואם לא יתחטא ביום הג׳ וביום הז׳ שינה עליו הכתוב שאם נתעכב וכו׳ כצ״ל:
ולא יתחטא בו בדמים. פי׳ כגון זב וזבה ויולדת ומצורע שלא הביאו כפרתן ולא נזרק הדם עליהם:
שכרת הוא מיתה. פי׳ שמיתה האמור שם הוא כרת דהכא אבל במיתה בידי שמים לכרת יש חילוק:
לעשות קרקעו של בית. שאם טומאה בבית כל מה שבקרקע הבית עד התהום טמא:
אינו מטמא מכל צדדים כשהוא פתוח. פי׳ אם פתת פתוח יצאת הטומאה בפתח זה. אזי רק אותו הפתח טמא ושאר טהורין:
ועל כל הכלים. יצאו קש ועצים שאינם כלים ואינם מקבלים טומאה:
כלי שנטמא ואין לו טהרה עולמית. פי׳ מדכתיב טמא הוא ולא כתיב יטמא הוא בדבר שאין לו טהרה וע״ז שייך לשון יטמא:
וכל כלי פתוח וכו׳. שומע אני כולו וכו׳ פי׳ אם נפחת רובו דרובו ככולו ובטל מתורת כלי לגמרי ת״ל פתוח (חכם הספרדי):
אשר אין צמיד פתיל עליו. פתיל זה העודף צמיד זה הדופק וראי׳ לדבר ויצמד ישראל וכו׳ כצ״ל וכ״ה בספרי. ופי׳ פתיל זה העודף פי׳ זה הטיט שממרח בין הכסוי לכלי חרס ודופק הוא הכסוי בעצמו (חכם הספרדי):
או במת להביא כזית מן המת או בעצם אדם להביא עצם כשעורה כצ״ל:
זה קבר סתום שמטמא בכל צדדיו הנוגע בו. אבל לא כן בקבר פתוח אינו מטמא הנוגע בצדדין כי טומאה בוקעת ועולה:
שאם נשתנה פניה. פי׳ אם נשתנה מראה של האפר לפי רוב השנים ודומה לעפר כשר ומשום הכי קריא ליה עפר (חכם הספרדי):
כל הכלים ככלי הדם. דלא ללמוד מסוטה ששם הקפידה התורה על כלי חרס דווקא:
זה טבול יום שיהי׳ טמא לתרומה וטהור לחטאת כצ״ל והשאר ט״ס ועיין לעיל פיסקא ואסף איש טהור ולמדין המזה מן האוסף את הפרה מה שם טבול יום כשר אף המזה כשר בטבול יום:
מכאן וכו׳. פי׳ כמו שהכא אם לא הוזה בז׳ יזה בימים שאח״כ. כמו כן גבי נדה אם לא טבלה בז׳ תטבול בשאר הימים:
על טומאת מקדש. כדכתיב בקרא כי את מקדש ה׳ טמא:
מים שיש בדם שיעור הזאה. מטמא אדם לטמא בגדים. ומים שאין בהן שיעור הזאה מטמא אדם לטמא אוכלין ומשקין וכ״ה בספרי. ופי׳ מזה הוא הנושא שאין המזה טמא:
כאן בחבורים. פי׳ אדם שנוגע במת עצמו טמא טומאת שבעה. ואדם שנוגע באדם שנטמא למת הוא ראשון לטומאה וטמא רק טומאת ערב:
נז. ולא בהיסט. היינו הטמא מת אינו מטמא את חבירו אם הסיטו (היינו הניעו ולא נגע בו) אבל המת עצמו מטמא ג״כ בהיסט:
והלא פרשה פרה וכו׳. הוא לשון המחבר ולא לשון הגמרא:
והלכה כר״ג. (מ״ק פ״יג במשנה שם):
אבל אינו עולה וכו׳ כל המאמר משובש וכצ״ל אבל אם מת בר״ה (וה״ה בשאר יו״ט) עולה במנין שבעה ואינו מפסיק האבילות אחר שלא נהג אבילות שעה אחת קודם יו״ט:
בא ממקום קרוב. שבא ביום השביעי. קודם שעמדו המנחמין. וזה שתפס המחבר בלשונו שבא ממקום קרוב היינו קודם שעמדו המנחמין.
פנים כנגד פנים. כוונתו כי הם הריבו ג״כ עם אהרן רק למשה הריבו פנים כנגד פנים ולא עם אהרן שהי׳ רודף שלום לא העיזו לו לדבר בפניו. ועיין בילקוט כעין זה.
חזרו ושתפו את אהרן. שאמרו ולמה הבאתם וכו׳ לשון רבים:
נתנו מקום לשעה. היינו שלא השיבו כלום לישראל רק הלכו לאוה״מ לבקש רחמים:
ואהרן עומד. ורואה לכך נענש ג״כ אהרן:
ונחלים ישטופו. עיין ברבה וכן (מדרש תהלים מזמור ע״ח) ששטפו הרבה לצני הדור שלא היו מאמינים בו:
לא כ״ש. שנשלח שלוחים אליו:
ואתן לעשו את הר שעיר. ע״כ אמר בארצך:
זה הוא שאמר הכתוב אתם עוברים. וסיפא דקרא ויראו מכם. והיינו כי בני עשו יראו שלא יעשו להם ישראל רעה משנאת עשו ליעקב:
על מעשה שנהיה וכו׳. אולי כוונתו כמו שפרש״י מפני שנתחברו לעשו הרשע חסרו הצדיק הזה.
קחנו בדברים. הוקשה לשון קח שלא שייך על בעלי חיים:
אמר הלך התייר שלהם. פי׳ שנסתלקו ענני הכבוד ע״כ בא להלחם:
שני. מצורעים וכו׳ והמצורעים שמותם את והב.
עו. דכתיב כי רק עוג וכו׳. ערשו ערש ברזל הלא היא ברבת בני עמון הרי שעיר רבות שהיתה לעמון לקתה סיחון מאתו במלחמה:
יו״ד וא״ו משתמשים כמו. שפו ואנם (בראשית ל״ו:כ״ג) כתיב שפי ואונם שפו בוא״ו ובד״ה א׳ א׳ כתיב שפי ואונם שפי ביו״ד הרי יו״ד וא״ו מתחלפים:
מרוב שידול. פי׳ מרוב השתדלות שחמדו לעבור את נחלי ארנון:
מי יתן סופה וסערה. היינו סופה וסערה לעבור את נחלי ארנון:
ודומה לו כרם חמר וכו׳. המחבר ביאר כאן פשוטו של מקרא בטוב טעם ועיין להראב״ע כי עלי באר היא תחילת השירה ולא נכתבה כולה ענו לה לשון ציווי וכו׳ עכ״ל ולכן בא לבאר כי המלות ענו לה היא פקודה להמזמרים (מקהלה) שיענו אחרי כל כרוז וכרוז מהשירה את המלות עלי באר (והשירה לא נכתבה כאן) וכן ביאר הכתוב בישעי׳ כרם חמר ענו לה ר״ל הוא מצוה להמקהלה שיענו אחרי כל ענין וענין המלות כרם חמר רק בישעיה היא פקודה לעתיד שבימי הגאולה יענו המשוררים כרם חמר. וכאן הוא דבר בעתו ומביא ראיה משירת משה כי גם הכרוז אשירה לה׳ כי גאה גאה ענו ג״כ המקהלה כפעם בפעם. וכן מרים ענתה זאת בלוית נשים אשירה לה׳ וכו׳. ועיין במכילתא פרשת השירה משה היה פותח דבריו תחילה וישראל עונין אחריו ועיין (סוטה ל.) כיצד אמרו ישראל שירה כגדול המקרא את הלל ע״ש. הארכתי בזה להראותך כי גם חכמי ישראל הקדמונים ידעו לפרש פשוטו של מקרא והמחבר הזה אשר שיבה זרקה בו יותר משש מאות שנה הוא היה האחד מהם.
ע״ז שהיא במדבר. אולי הוא האליל אפאלאן במקום דעלס (אי בחלק ים האמצעי) אשר אנשי אתינא בימי סאקראטס היווני עבדו שם והוא כעת ת״י ישמעאל חרב מאין יושב. וכל חוצבי אבן מאיים הסמוכים באים שמה לקחת שארית הבנינים אבני שיש וכדומה ככתוב בתולדות סאקראטוס בספר פעדאן:
כמו הן עד ירח. ופירושו לשון הסרה
ונך אותו ואת בנו כצ״ל:
לא חיסר הכתוב. פי׳ שזה מסע האחרונ׳ מהמסעות: