ומתוק האור כו׳. הביא פסוק זה וכל המאמר בכדי לסיים בהעלותך את הנרות וזה האורה:
לפי שכל מעשה וכו׳ הביא את אהרן לכלל דבר זה. יתכן כפי שכתב הרמב״ן לפי שאהרן בעצמו הדליק הנרות כל ימיו ולא הניח זה לבנו כי היה מזרז במצוה הגדולה הזאת ואולי זאת המכוון בכאן:
כפתורים נמי חד סר. כפתורים תרי דידה וששה דקנים וכפתור ופרח וכפתור הא חד סר ניהו ובכאן ט״ס:
הגזוזטראות. הוא מין שברי כלים פסולה:
וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת וכו׳ מכאן אמרו וכו וכצ״ל:
והלוים הוא שנפקדו באחד לחודש השני כצ״ל:
פרט לבית הסתרים. שדינם כמו מצורע:
שלא ישנם מעבודה לעבודה כצ״ל:
ובשנת את״ח למלכות יונים אנחנו בזמן הזה. לפי חשבון זה כתב המחבר דבריו אלו בשנת ד׳ אלפים תתל״א לבריאת עולם. ובפרשה אמור מביא ג״כ גזירת תתנ״ו:
בחודש הראשון. בכאן מתחיל פיסקא חדשה על פסוק וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני וכו׳ באחד לחודש הראשון:
ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו כצ״ל:
למה נאמר עוד במועדו. היינו בקרא השני:
נראין הדברים וכו׳. דורש ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא דווקא היינו שנטמאו למת מצוה וחל ז׳ שלהם בערב פסח ולא יכלו לעשות ביום ההוא דווקא אבל בלילה היו טהורים:
והבשר יאכל לטהורים. נ״ל כי שאלתם היה כי הם ימנו על פסח אחד עם טהורים והדם יזרוק בשביל כולם ואכילת הפסח יהיה רק לטהורים ויהיה לטמאים ולטהורים שהפסח כשר ע״כ שאלו אם לכתחילה לעשות כן וכהוגן שאלו:
ואין צבוד נדחין. היינו רוב הצבור אלא יעשו כולם בטומאה:
וזה אחד מעשרה נקודות שבתורה כצ״ל עיין ספרי:
עד מידבא שאף מלהלן היה כן כצ״ל וכ״ה בספרי ופי׳ הגר״א ז״ל אלא שבכאן החריבו גם את הערים ומלהלן לא החריבו אלא העם עכ״ל:
להוציא את האשה. כ״ה הגי׳ בילקוט בשם רשב״י והכוונה כי הוא מ״ע שהזמן גרמא ונשים פטורות אולם הגר״א מחק זה בספרי:
לא עשה את הראשון. כי סבר פסח שני תשלומין דראשון הוא וגר הואיל ולא היה ראוי לעשות את הראשון לא יעשה את השני:
בא הכתוב והשווה את הגר. פי׳ מדכתיב חוקה א׳ קאי על שאר המצות וכ״ה בספרי:
אף כאן חייב מיתה. פי׳ אם הלכו מעצמם בלי העלות הענן ובלי רשות משה דיליף לקמן מן ויעפילו:
ימים מספר אלו חדשי השנה. רש״י פירש בחומש ימים מספר ימים מועטים. ולפי דברי המחבר לא הבנתי הלא כתיב אח״כ או חודש:
וכדומה לך זה דוד. פי׳ גם דוד השתמש בחצוצרות ונקראים על שמו כדכתיב ויעמדו הלוים בכלי דוד והשיר משורר והחצוצרות מחצרים. וכ״ה ברבה אתה משתמש בהם שאתה מלך ואין אחר משתמש בהם אלא דוד המלך:
תקיעה כפני עצמה. דורש ותקעתם תרועה הוא שני קולות תקיעה ותרועה:
שלש לכל דוח. הוא דעת י״א בספרי עיין בפרש״י ורמב״ן:
ולא הוצדכו חכמים וכו׳. פי׳ שספק הוא אצל חז״ל מהו תרועה אם במנענע או במשבר:
תמימים ולא בעלי מומין דכתיב הכהנים. ועיין בספרי דיליף בגז״ש:
בהקהל. חכם הספרדי בשם הראב״ד בהקהל דכתיב הקהל האנשים והעם והיה בחג הסוכות שנת השמיטה ולא גבי הקהל העדה דמסעות דהתם בעלי מומין פסולים ודבריו נכונים וכ״ה בתוספתא סוטה פ״ז אותו היום (וקאי כשהמלך קורא פרשת הקהל) כהנים עומדים בגדרים ובפרצות וחצוצרות של זהב בידיהן תוקעין וכו׳ כל כהן שאין בידו חצוצרות אומרין דומה זה שאינו כהן שכר גדול היה לאנשי ירושלים שמשכירין חצוצרות בדינר זהב בו ביום ראה ר״ט חיגר עומד ומתריע בחצוצרות משם אמרו חיגר תוקע במקדש ע״ש הרי שהוא מעשה דהכא:
וביובל. היינו יוה״כ של יובל שהיו מתריעין. והגר״א גורס בהדיא ביו״כ של יובל:
וכי הצוצדות מזכידין. והלא דברים מזכירין כן גורס חכם הספרדי ופי׳ דברים תפלה:
ר״נ אומר אלו תמידין. קאי על ובמועדיכם:
זו מלכות שמים. היינו מלכיות:
ויסעו שלא נסעו מעולם כצ״ל ופי׳ שזה המסע הראשון שלהם:
אם משה אינו נכנס אף אנו אין נכנסים כצ״ל:
ומה אני מקיים והיה השבט וכו׳. וסיפא דקרא שם תתנו נחלתו י
מתכפר לו שאם טעו בהוראת צבור. ס״ל דכל שבט ושבט מביא פר בפ״ע כר״ש והגר מתכפר לו באותו שבט שגר בו.
להטיב לגרים. וזה אשר דבר טוב על ישראל שישראל ייטיבו לגרים כ״ה בספרי.
והרבית את גבולו. היינו בתלמידים ללמוד תורה כמו שמסיים הם היו חסרים היינו בני קני למדו אצל יעב״ץ:
וענן ה׳ וכו׳ ז׳ עננים הם וענן ה׳ יומם ועננך עומד וכו׳ כצ״ל:
על הזבים וכו׳. דורש וענן ה׳ עליהם מיותר הוא:
שנא׳ לעיני כל ישראל בכל מסעיהם הא אפילו אדם נכנס חדר לפנים מחדר עמוד האש מאיר לפניו כצ״ל.
פי׳ אך ורק. קאי על מה שהסימן דומה לכ׳ ור׳:
ויפוצו אויביך אלו המכונסים כצ״ל:
וכשהיו חונים היה עומד עמוד הענן מקופל ולא היה פורס כצ״ל:
ד״א שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל מגיד הכתוב שאין השכינה שורה למעלה אלא באלפים ורבבות שנא׳ רכב אלהים רבותים אלפי שנאן וכשם שאין השכינה שורה למעלה אלא באלפים ורבבות כך אין השכינה שורה למטה אלא באלפים ורבבות שנאמר שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל כצ״ל:
אין ויהי וכו׳. הלשון אינו מדוקדק: ועיין ספרי אין ויהי אלא שהיה להם דבר מתחלה מלמד שהיו מקולקלים וחזרו לקלקולם הראשון:
על הנער אל הנער. ט״ס וצ״ל להיפך (שמואל א׳ א׳) אל הנער הזה התפללתי כמו על הנער היינו שזה יחיה:
האבן הגדולה וכו׳. כאן ט״ס וצ״ל (שמואל א׳ ו׳) ועד אבל הגדולה כמו האבן הגדולה וע״ש ברש״י.
לא בין המתים לחיים ולא בין החיים למתים. ופי׳ שלא היו יודעים מי הוא חי ומי הוא מת שאף החיים נחשבים כמתים:
במוקצים בקצינים. חסר וכצ״ל חד אמר במוקצים היינו הרשעים שבקצה המחנה וח״א בכשרים שבהם ודורש בקצה המחנה בקצינים שבמחנה:
אמר להם וכו׳. בספרי אין תבערה אלא כאדם שהוא אומר תבער אש פלוני במקומו (כלומר שהאש כבר מצויה באלו אמר שתבער ותדלק במקומו) וע״ז קאי עשיתם תשובה תהא שוקעת וכו׳:
מפני שהם קשים לתלמוד. בספרי הגי׳ שקשים למעוברת:
מה אתה מקיים ויתר וכו׳. הרי שהוצרכו לנקבים:
לישה שמן ודבש. נוטריקון דריש לש״ד לישה שמן דבש:
והכל טפילה לו. מה שלקחו מתגרי כנענים:
כאן הקב״ה ממיך וכו׳. פי׳ הוא בא בנחת עם ישראל ומשה מגביה שנא׳ ובעיני משה רע כאשר מסיים הקרא למה הרעות לשום כל משא העם הזה עלי. ובעגל איפכא הקב״ה אמר ויחר אפו וכו׳ ומשה אמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך וכו׳:
על מצות בני ישראל. היינו מחלקותם:
והוצאתו מאור כשרים ושמת שמו אברהם. (בתוספת ה״א) ואז ומצאת את לבבו נאמן לפניך והוא בהשראת השכינה בתוך לב אברהם.
וי״א במתאוננים. נהרגו הזקנים:
הוי בכ״מ לי מקודש לשם כצ״ל:
מלמד שאין אדם יושב בישיבה של מטה וכו׳ כצ״ל:
הכשרים וכו׳. כ״ה בספרי ועי׳ (יומא ע״יה:) הגירסא להיפך בינונים לאלתר מתו ורשעים עד חודש ימים. גם לשון בינונים יותר נכון מלגרוס כשרים כי כשרים לא התאוו תאוה:
שתהא מרחקים אותם יותר. דורש לזרא כמו לזרה בה״א מלשון זרה הלאה:
לא די לכם וכו׳. והכוונה כי דבר הרגיל מסיר הפחד:
שנאמר הצאן ובקר וכו׳. ט״ס וצ״ל הפסוק וגם ערב רב וכו׳ וצאן ובקר. יכול ששחטו במדבר ת״ל ומקנה רב היה לבני ראובן כצ״ל:
אבל המה לא יאמרו די לנו. וזה היד ה׳ תקצר:
למה הפסקה זו. קאי על הקרא ויצא משה וידבר אל העם:
שנפסקה נבואתם. שלא נתנבאו אלא אותו יום בלבד.
אלא והמה בכתובים. ופי׳ שהיה בידם נייר חלק וע״כ לא מסיים כאן הואיל ומעטתם עצמכם. ולדברי רשב״י פתקם נשאר שעלו זקן. אך מפני הענוה לא הלכו ליטול פתקם. וע״ז מסיים הואיל ומעטתם עצמכם:
ביד עבדי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך. א״ת שנים אלא שניים כצ״ל וכ״ה בסנהדרין ובכאן ט״ס:
פסוק זה משמע בשני ענינים וכו׳. לא סיים המחבר המאמר הלז ודבריו צ״ע:
פה. שהיתה פורחת ועולה כגזון של צמר כצ״ל:
כדרך יום כה כלפי צפון וכדרך יום כה כלפי דרום כצ״ל:
מלמר שהן טעונין שחיטה. עיין (יומא ע״ה) הגי׳ משמיה דריב״ק כמו הכא שירד עם המן לישראל דבר הטעון שחיטה. ותיבת עם המן ט״ס בבבלי וצ״ל כמו הכא שדרש רק כי השליו טעון שחיטה ותמיהני על מגיהי הש״ס שלא הרגישו בזה. (הערני לזה ידידי ר׳ זאב ליבערט מפינסק):
כיון שנתנו לתוך פיו כצ״ל.
מלמד שלא הביא הקב״ה עליהם וכו׳. בז״א ביאר שלומד מג״ש כתיב הכא ויך ה׳ בעם וכתיב התם ויך בכורי מצרים.
נקרא שם המקום. ולא שהיה שמו מקודם לכן:
הכל צופים וכו׳. בספרי צפורה צפו וראו מה נאה:
רק מיעוט ואך מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוע אלא לרבות שגם באבות העולם דבר:
אף משה רבינו שמע שנאמר וישמע ה׳ והאיש משה כצ״ל:
הכל ענו בזה. פי׳ הכל אמרו שמשה עניו:
רוח ה׳. וסיפא דקרא לבשר ענוים שלחני:
מושכו למה שהוא רוצה. פי׳ שאם שלשה עומדים ואחד רוצה לדבר סוד עם חבירו לא יאמר להשני קרב אלי היינו גש הלאה אלא מושך עצמו לצד אותו שרוצה לדבר אתו (זית רענן):
שאין אומרים וכו׳. חסר בכאן מלת ד״א:
במראה ולא בחידות במראה זו מראה דבור יכול מראה שכינה ממש וכו׳ כצ״ל:
לא דברתם וכו׳. כי עבד מלך מלך:
נמצאת מפסיד לאחותו וכו׳. עיין זבחים (ק״ב.) תוס׳ ד״ה אני מסגירה שהקשו במה היה מפסידה הא דאין רואה את הנגעים כש״כ שהיתה טהורה:
למדנו שהיה אהרן דורש אין אדם רואה נגעי קרוביו כצ״ל: