וצריכה לישב שבועים בדמי טומאה. ול״ג בדמי טהרה. פי׳ הל״ג לאו דוקא כי נצרך ג״כ לחשוב השבוע השני מימי טומאה בתוך הל״ג בדמי טהרה. כי אולי זכר הוא:
וקרי ביה באריך. הא׳ קודם לר׳. כמו שמלה ושלמה אותיות הפוכות:
והשני בשני בשבח סופרת עוד וכו׳ כצ״ל היינו שמתחלת לספור מלידת השני:
ערלתו וודאי דוחה את השבת ואין ספק דוחה את השבת כצ״ל. פי׳ ספק אם הוא בן קיימא אינו דוחה שבת:
מה מקדש שיש בו נטילת נשמה. פי׳ שחייב מיתה כמו שמסיים:
לרבות יולדת זכר עד ל״א כצ״ל:
למדנו שיש אם למקרא. היינו שלא לקרות שבעים יום. ועי׳ ת״כ:
מלמד שאין א׳ מעכב את חבירו כצ״ל. וסי׳ כי החטאת אינה מעכבת את העולה:
להביא עכ״פ שהפילה. פי׳ מה שהפילה אם יש בו מצורת הולד כמו שאומר למעלה מביאה קרבן:
ואינה מביאה שלשה. עיין בת״כ כי הו״א היה ללמוד מק״ו שתביא שלשה:
והשוטים שמעו וכו׳. דע כי הרמב״ם והרבה מהגאונים קראו תגר על מנהג זה. ועיין בטוי״ר סי׳ קצ״ד. אעפ״כ עיין בפרדס הגדול המיוחס לרש״י ז״ל דף ע״ד מביא זה בשם הירושלמי בכל קדש לא תגע זה אישה (היינו בעלה) שנאמר קדש ישראל לה׳. ובלי ספק כי המחבר לא ראה זה וחלילה לכנותם בשם גנאי הזה ועיין בס׳ קרמה הזוהר להגאון רד״ל ז״ל עשה לזה קצת סמוכים שבזמן הזה שאין לנו קדשים יש להחמיר לקיים והתקדשתם והייתם קדושים לקדש לבעלה בימי טוהר כמו לקדשים בזמן המקדש:
אסורה לשמש. היינו עונה אחת. עיין בטוי״ד סי׳ קצ״ד:
ואם לאו לוקה בצרעת כצ״ל:
אע״פ שאין ראוי לגדל שער. עיין בת״כ מדכתיב ושער בנגע וכו׳ ה״א שיהיה דווקא במקום הראוי לגדל שער:
והיה מלמד שמצטער הימנו וכו׳ כצ״ל. והדרשה מעורבבת בכאן. עיין בת״כ ובילקוט ושם הגי׳ והיה בעור בשרו מלמד שהוא מצטער הימנו. ומנין שאף אחרים מצטערים ממנו כשרואים אותו ת״ל לנגע. והסיום דהכא לפי שפחות מכאן וכו׳ לא ידעתי לפרשו. ואולי צ״ל צרעת כגרים וע״ז קאי שפחות מכאן אינה נראית לכל והיינו שאין מצטערים בזה:
לרבות ברגים אחרים. היינו כהגיס הדיוטים:
שאין בהם מורה. היינו שיגיד בהם טומאה:
שאפי׳ אחד רואה את הנגעים. פי׳ שדי בכהן א׳ ועי׳ בת״כ:
שיהיה נותן עיניו בו בשעה שרואה את הבשר. עי׳ בת״כ והרב ק״א פירש באופן אחר. ואס ראה מה שכתוב כאן לא כתב מה שכתב:
שאת עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור עיקרן מלבין, וראשן משחיר טמא כצ׳ל. וכ״ה בת״כ ובפ״ד דנגעים:
ומראה פניה כו׳. הוא פי׳ על כמראה החמה וכו׳ והוא מדברי המחבר:
ע״פ הכהן. אינו טמא עד שיטמאנו הכהן:
שבעת ימים תחלה. היינו ההסגר הראשון:
צריך לומר כשבוע הראשון. פי׳ לפיכך צריך לומר הקרא בשבוע הראשון וכן בשבוע השני וכ״ה בת״כ:
יכול תהא הפשיון מטמא בתחלתה כצ״ל. פי׳ קודם שראהו הכהן:
בראשונה חסר וכצ״ל הכהן הרואה אותה בראשונה רואה אותה בשניה וכו׳:
שאם נשתנה מראיהו. היינו לד׳ מראות נגעים כמו שמסיים:
שבא בכולו. שמטמא ג״כ בקרחת ובגבחת. עיין בת״כ:
את הבא בכולו חסר וכצ״ל באדם לרבות שבא בכולו. וכ״ה בת״כ. ופי׳ שפרח הנגע בכל גופו אע״ג רטהור הוא כדכתיב כולו הפך לבן טהור הוא. אי הוה ליה מחיה טמא משום מחיה. ועי׳ בק״א:
צרעת נושנת היא אינה צריכה דבר אחר לסעדה. א״כ למה נאמר שער לבן וכו׳ כצ״ל. ועיין ג״כ בת״כ רק שם נהפכה הגירסא. והכוונה כי אף בלא שער לבן מטמא המחיה אם יש בה כשיעור לקבל שער לבן ומחיה. ועיין ברש״י בחומש כוון ג״כ לדרשה זו:
למדנו שאין מסגירין את המוחלט. היינו אם נראה בו נגע אחר כמו שמסיים שכל הנקרא טמא אינו זקוק לו לא להסגיר ולא להחליט:
אפילו פורחת וכו׳ מעט מעט. בת״כ הגירסא אפילו פורחת וחוזרת ופורחת. וכאן ג״כ הכוונה כזה. וע״ש הרבה שינוי דינים בזה:
על כל מיני צרעת. פי׳ אף שקרא כתוב רק בשאת. ודרשה זו כפול הוא כאן:
ונאמר להלן בשר חי. היינו למעלה ומחית בשר חי בשאת:
אין בוהק החוזר טמא. בת״כ מוסיף ג״כ ואין שער לבן החוזר טמא:
שער לבן בתחלה וכו׳. עיין בת״כ הרבה דינים מחולקים בכאן והמחבר קיצר בזה:
לא שנעשה צלקת. עי׳ בת״כ ובק״א באורו בזה:
שיקרום השחין וכו׳. היינו דווקא מתחלה היה שחין ואח״כ שאת ולא להיפך ועיין ת״כ:
תטמא חלקה. היינו מראה לבן:
ולא בחוט היוצא ממנה. שיש בו רוחב שתי שערות כ״ה בת״כ:
כענין שלמעלה כיצד שנים שבאו אצל כהן וכו׳ כצ״ל:
להביא את שניתק נתק בתוך נתק. עיין ת״כ ובק״א. גם בנגעים פ״י:
אין לי עמוק אלא דבר שהוא בידי שמים. לאפוקי נתקי אדם עיין ת״כ:
וטימא אותו וכו׳. אינו מטמא מקום הבהרת. חסר כאן כל הדרשה ואינו מביא אלא סופה. ועיין בת״כ סוף פרשה ז׳ פיסקא ח׳ ט׳ ועיין ברש״י בחומש נתק הוא כך שמו של נגע כוון ג״כ לדרשה זו כפי הנדרש בת״כ שם:
והתגלח בכל אדם. היינו שאינו צריך כהן:
ולפשיון שיטמא שלא בשער הצהוב כצ״ל וכ“ה בת״כ. ופי׳ או פשיון או שער הצהוב הצהוב סימן טומאה:
וכן שבבן. היינו בתינוק ותינוקת סימן גדלות:
פירש עיקר. זה מדברי המחבר שמפרש מלת אום עיקר המכה:
ואין הזקן מעכבו וכו׳. שאם היה לו נתק בראש ונמרט הראש אף שלא נמרט הזקן טהור הוא. ועיין בת״כ:
ת״ל ראשו ראשו טהור הוא כצ״ל. פי׳ דכתיב כי ימרט ראשו. ואם מפאת פניו ימרט ראשו.
ולפי שזכר אשה למעלה כצ״ל. פי׳ דכתיב ואיש או אשה כי יהי׳ בעור בשרם וכו׳:
ולהלן הוא אומר שגלשו. בשיר השירים שגלשו מהר גלעד:
הרי זו כזו מה זו מטמא כצ״ל ומטמא ג״כ חלקה שלא בפתוח ועיין ת״כ:
ולא שאר הטומאות תהי טומאת: עפ״י כהן. בת״כ ליתא דרשה זו ואולי כוונתו שאר הטומאות זולת טומאת נגעים אינם שייכים לכהן:
אף בראשו מחוץ לגופו. ויהיה הפירוש לר״ע ראשו יהיה פרוע מגולה ועיין (מ״ק ע״ו.) גבי אבל כהאי גוונא:
לא של שער. הוא דרשה בפ״ע ששער אינו מטמא דה״א לילף מנזיר שמטמא עיין בת״כ:
יכול יהיו מטמאין מיד. היינו קודם שנגמרה מלאכתן מדכתיב או בשתי או בערב מעת שנארגו שתי וערב יטמאו:
אפילו כולו ערב. ט״ס וצ״ל אפילו כולו שתי ואפילו כולו ערב. וכ״ה בת״כ ופירושו האונין השיעור שיארג בו ג׳ על ג׳ או של שתי או של ערב. ועיין בק״א שם. ועיין בנגעים פ׳ י״א וכמה יהא בפקעת כי דברי המחבר מועתק מן המשנה:
לרבות עורות אהלים שהם כלים כצ״ל וכ״ה בת״כ ודורש מלאכת עור:
והיה הנגע ירקרק. יכול כל מראה ירוק ת״ל ירקרק ירוק שבירוקים אדום יכול כל מראה אדום ת״ל אדמדם אדום שבאדומים כצ״ל. וכ״ה בת״כ.
לא יצטרפו זה עם זה. היינו ירוק ואדום:
ה״ל ימים ט״ס וכצ״ל וכ״ה בת״כ נגע צרעת הוא והראה כו׳ דלא קפיד קרא אמקום אלא אנגע בכל מקום שהוא והובא:
ת״ל בבגד. דורש הקרא כך כי פשה הנגע (אפילו כל שהוא) בבגד? משמע כל שטח הבגד אף במקום אחר צרעת ממארת הוא. אך כשהוא במקום אחר צריך להיות כגרים דוקא כמו שמסיים:
יכול יביא גיזי צמר. פי׳ מדיכתיב ושרף וכו׳ אח השתי וכו׳ בצמר או בפשתים זיהוי צריך לכתוב מצמר וכו׳ ועי׳ בת״כ דהא דכתיב בצמר לרבות האמריות ע״ש:
הא אם היפך ולא פשה. עיין ברש״י בחומש בפסוק זה:
כהה למראה שני ולא למראה שלישי. פי׳ מראה שני מהירקות מדרגה אחת אבל עדיין נשאר ירוק אבל אינו ירקרק. ולא למראה שלישי שהוא ב׳ מדרגות למטה שהוא פחות מירוק. וכן הדין גבי אדמדם:
יכול ישפצנו. פי׳ כלומר יתפרנו במחט אבל לא תפירה יפה והלשון נלקח (מגילה ד׳) אחא אסא ושפצינהו ע״ש. וע״ז מסיים מן הבגד שיקרענו מן הבגד:
אין עוד אלא מקומו. פי׳ כיון שכבר נקרע מקום הנגע וניתן עליו מטלית ויהיה הנגע על המטלית:
במראה ושלא במראה. היינו אם מתחלה היה ירקרק ואח״כ נעשה על המטלית מראה אדום טמא. ג״כ טמא ולא ניתן להסגיר:
לפי שכתוב למעלה וכו׳. כוונתו כי היה לו לסיים הפרשה בלשון טהרה ולומר להיפך לטמאו או לטהרו. ע״ז אמר להסמיך טיהרה לטהרה. וה׳ יטהרנו אמן: