אמר רשב״א א״ר יוחנן. אסתר רבה פ״א ושם הגי׳ בשם ר׳ יונתן. וע״ש בקצת שינוי. ועיין בבלי (מגילה י״א).
ואם תאמר. והיה ביום אשר נלכדה ירושלים כצ״ל וכ״ה במגילה:
וכן אמר ר׳ יהושע ב: לוי. במגילה הגי׳ ר׳ שמואל בר נחמני בשם ר׳ יוחנן:
שהיה המשכן מצוייר. וזה בעטרה שעטרה לו אמו. וכ״ה בהדיא בה״כ:
כדרך ששנינו. בתמיד פרק ר׳:
חוטמו. כלפי זרועו:
במסכת סנהדרין. (שם נ״ב):
וכמה בנים כו׳. דורש הנותרים הראוים לישרף:
לפי שאין הכהנים כ׳ כצ״ל:
או שמא תאמר כו׳. ויהיה הפירוש אל תפרעו מלשון כי פרוע הוא:
רבותינו אמרו וכו׳. כל החשבון כמו שהוא כאן עי׳ ברב אלפס סוף מסכת פסחים:
לפי שאי אתה יכול להוציא את אהרן וכו׳. עיין ת״כ בהתחלה אליו למעט את אהרן. אריב״ב י״ג דיברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן י״ג מיעוטין ללמדך שלא לאהרן נאמר אלא למשה. וזה שאמר בכאן אי אתה יכול להוציא את. רק הדבור לאהרן:
ומנין שאף התרגום וכו׳. בת״כ גירסא אחרת יכול אף התרגום ת״ל ולהורות ועיין בילקוט גירסא אחרת:
הנותרים שקולים וכו׳. חסר כאן וכצ״ל וכ״ה בת״כ יכול אף הראשונים שקולים לו בכבוד ת״ל הנותרים הנותרים שקולים עמו בכבוד ואין הראשונים שקולים עמו בכבוד:
מלמד שהחלבים למטה כצ״ל וכ״ה בת״כ. ודורש מדכתיב על אשה החלבים הרי שהחלבים נתנים למטה בשעת הקרבה:
מפני מה לא נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו וכצ״ל:
מלמד שאף אהרן וכו׳. דורש מדכתיב בני אהרן וכ״ה בהדיא בת״כ:
הנותרים להוציא את פנחס. בת״כ הגירסא הנותרים מלמד שלא היה פנחס עמהם והוא גירסא יותר נכון:
לכך נאמר כאלה. מן כ׳ דכאלה דריש וכ״ה בת״כ:
אותי. הכהן אסור באנינה ואין הלוים אסורים באנינה בשיר כצ״ל. ובת״כ ליתא דרשה זו רק הילקוט מביא זה ושם מסמיך על קרא דכאלה:
ומי גרם וכו׳. עיין בת״כ כי זה קושיא על דברי חנניה בן יהודה שהוא שלא כדבריו כי בכאן היה הטעות קודם ההקפדה ע״ש:
זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה מלמד שהחיה בכלל בהמה וכו׳ כצ״ל. ודורש שפתח בחיה וסיים בבהמה וכ״ה בת״כ.
מכל הבהמה אשר על הארץ להוציא מה שבים כצ״ל וכ״ה בת״כ. והיינו חיות ובהמות מה שבים אסור:
לרבות את השליל. מלת תאכלו דריש. וכ״ה בת״כ:
שהרי אשה המעוברת וכו׳ כצ״ל:
למדנו לשאר בהמות טמאות מק״ו כצ״ל. והק״ו הוא שאין להם אפילו סימן א׳ של טהרה:
אך חלוק יש לך מעלה גרה וכו׳. שאין אתה אוכל היינו כשנטרפה הבהמה. וע״ז קאי המאמר ואלו טרפות וכו׳ ועיין (בכורות ז׳) דרשה אחרת בזה:
נפחתה הגלגולת וכו׳. הם מהכשרות כדמסיים:
ניקב הלב ולא ניקב לבית חללו כצ״ל:
פחות משנים. ואין קשקשים פחות משנים כצ״ל ועיין בת״כ פלוגתא בזה:
וסימן עוד בדגים וכו׳. זה דבר חדש שלא הביאו כל המחברים ופלא הוא להגיד מדעתו סימן שלא נמצא בגמרא ובשארי דברי הגאונים:
ואת הקיפה. הוא רוטב שנקרש.
שאם אין לו כלל הוא אסור אבל וכו׳ כצ״ל ופי׳ דווקא אין לו.
לפי שבבראשית. היינו בפ׳ בראשית בעת הבריאה:
ואת אלה תשקצו וכו׳ לפי שהיו כצ״ל:
לא יאכלו לחייב המאכיל באוכל. היינו המאכיל לקטנים עיין רש״י בחומש וכ״ה (יבמות קי״ד) ועי׳ בת״כ ובק״א שגירסא מוטעה היא. וכן כתב המזרחי בפירושו והדברים ארוכים. ואכמ״ל:
ידעו את עת בואנה. היינו שבאים בתחילת האביב סמוך לחג המצות ונקרא בלשוננו (בושעל):
כגון הגמל וכו׳. לא הבנתי למה עירבב להביא ראיה מבהמות וחיות טמאים על עופות כי בהם נצרך השני סימני טהרה. ובעוף אם יש לו סימן א׳ טהרה רק שאינו דורס נאכל במסורת וצ״ע:
ואווז הבר. המחבר התיר האווז הבר ועי׳ בשו״ע ונושאי כליו:
יכול הכל יהיו אסור וכו׳ יכול הכל יהיו מותר וכו׳. הלשון אינו מדוקדק ועיין בת״כ ובק״א:
את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו. וזה שאומר רבה ה״א יתירה אצל סלעם. ועיין בת״כ גס (חולין ס״ה ע״ב) דורש למינהו ד׳ פעמים:
וכן תנינן. (עדיות פ״ז) העיד ר׳ צדוק על ציר דגים טמאים שהוא טהור כצ״ל ונ״ה ג״כ בת״כ:
להביא את השליל. בת״כ מסיים שיהיה אבר החי ממנו מטמא:
ואם בחזיר וכו׳. וסיפא דקרא והוא גרה לא יגר:
שלא תהיה שחיטה מטהרת כצ״ל. וכ״ה בת״כ והיינו אף ששחטה כדין אעפ״כ היא נבילה:
נאמר למעלן וכו׳. ששני פעמים כתיב בקרא כל הנוגע בנבלתם:
באבר מן המת וכו׳. בכאן צ״ע עיין בת״כ דרשה זו אם נאמר למעלה למה נאמר למטה אלא עליונים באבר מן החי ותחתונים באבר מן המת והלא דין הוא וכו׳ ע״ש אבל הלשון שאין לו חליפין לא נאמר שם כי באמת לא מצאנו שום אבר מן החי שיהיה לו חליפין. רק דרשה זו נאמרה למעלה בספרי פ״ד יכול אף בשר הפורש מן החי יטמא ת״ל נבילה מה נבילה שאין לה חליפין אף אבר מן החי שאין לה חליפים (יצא בשר שיש לו חליפין אינו מטמא) ועיין ג״כ (חולין קכ״ה:) דתניא יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא ת״ל וכי ימות מן הבהמה מה מיתה שאינה עושה חליפין אף כל שאינו עושה חליפין. וע״ש בתוס׳ ד״ה כוליא וכו׳ ע״כ הגי׳ דהכא מוטעת היא וצ״ע:
ומנין אפילו ירד לים שהוא טמא ת״ל השרץ כל מקום שהוא שורץ כצ״ל וכ״ה בת״כ:
בשרץ להביא עכבר שחציה בשר וחציה אדמה שמטמא כצ״ל. והכוונה אע״פ שאין יכול לשרוץ מ״מ טמא. ועיין ת״כ כל הדרשה:
לרבות עורותיהן. היינו משמונה שרצים:
כל הנוגע בהם וכו׳. חסר קצת ועיין בת״כ וכצ״ל יכול אע״פ שהיא סתומה (פי׳ הביצה סתומה) ת״ל הנוגע יטמא את שאפשר לו ליגע טמא. עד כמה הנקב עד כשעורה שכן אפשר לו ליגע כשעורה:
כל הנוגע וכו׳ לרבות ידות הכלים. היינו יד הכלי שנגע בשרץ נטמא הכלי. ועיין בת״כ:
מה שק וכו׳ שהוא משמש את האדם ואת משמשי אדם. פי׳ השק משמש אח האדם בעצמו לשכב עליו ולישב עליו והוא ג״כ משמש את משמשי אדם היינו להניח בו קערות וכוסות שהם משמשי אדם:
והתם מנלן דכתיב בכל מלאכת עור. עיין בת״כ כאן וכן בפרשה תזריע או בעור להוציא עורות שבים דומיא דבגד מה בגד הגדל מן הארץ אף עור הגדל בארץ. וכן העתיק המחבר הזה הדרשה לקמן ולא הבנתי מה לעשות בכאן דרשה חדשה וצ״ע:
למדנו לאוכלי בהמה וכו׳. היינו דווקא מאכל אדם מטמא ולא מאכל בהמה. ועי׳ ת״כ:
יצאו בבורות וכו׳. אינם מקבלים טומאה במחוברים. ועי׳ בת״כ:
וכל אשר יפול וכו׳. עיין דרשה זו בת״כ ובכאן צ״ע:
שאינן מקבלין טומאה. פי׳ טומאה כלי חרס שמטמאין מאוירו. אבל טומאת כלי מתכות יש להם כמו שמסיים:
שמותר לקיימן לצורך אחרת. פי׳ דלא תימא מדכתיב יותץ שאסור לקיימן כשהם טמאים ת״ל טמאים הם אבל מותר לקיימן כשהם טמאים:
הוצרך לומר אך מעין ובור וכו׳. פי׳ שהם אינם מקבלים טומאה אבל סוף הדרשה המקוה יהיה טהור ולא המעיין לא הבנתי הלא במחובר אינם מקבלים טומאה וצע״ג. ובת״ה ליתא דרשה זו:
אלא בהכשר. היינו שיתכשר המים והיינו שיחשוב כמו שמסיים:
ידות האשכולות וידוית מכבדות תמרים כצ״ל ועיי: בת״כ כי אין שיעורן שוה:
יכול אפילו בססן. היינו להידות. שדרס ברגלי הבהמה ונתבטלו מתורת יד:
הרי זה מיתה וודאי. פי׳ ולא אבר מן החי להביא בהמה טמאה פי׳ אף ששחטה אין שחיטתה מטהרתה מידי נבילה:
להביא בן שמונה כצ״ל ששחטו שחיטתו מטהרתו מידי נבילה. ובת״כ איתא פלוגתא בזה:
יכול תהא נבלת בהמה טמאה וכו׳. עיין בת״כ ובק״א שהאריך בדרשה זו:
יכול נבלת עוף תטמא. מן הכתוב ונבלת בהמה מק״ו (היינו ק״ו מנבלת העוף) ת״ל בה. בה את מטמא בבית הבליעה ואין את מטמא בנבלת בהמה טמאה בבית הבליעה כצ״ל. וכ״ה בת״כ ואח״כ מתחיל א״כ למה נאמר והאוכל וכו׳ כצ״ל ובכאן משובש:
עז. יכבס בגדיו כולם כאחת כצ״ל ועיין בת״כ:
להוציא שבתוך הקטניות. והיינו כי אין שרצו בארץ. ועיין ברש״י בחומש.
לא האכלום יכול יאכילם לתינוקות ת״ל לא יאכל כצ״ל. וכ״ה בת״כ. ודע כי גם בת״כ ט״ס בסוף:
ומרבה טפשיות באדם כצ״ל. ובילקוט ראובני מקיים הגי׳ ומרבה הפשפשין ופירושו שמפשפשין במעשיו:
מלמד שצריכין הוראה וכו׳. כמו שמסיים בין נשחט רוב הקנה כו׳:
ליתן אזהרה לחיה. עיין ת״כ ופי׳ ק״א ויותר נכון פירושו האחרון אזהרה לחיה היינו לאבר מן החי: