וספרי המוכסים. לפנינו במשנה שם הגי׳ וספרי מירוס אינם מיטמאין. ופי׳ הרב ספרי מירוס ספרי מינים והוא מירם היוני הידוע בספריהם:
לפי שישראל מטמאין למתים. פי׳ כי מצוה הוא על ישראל לטמא למתים כי זה ג״ח של אמת:
בזמן שעמיו שם. היינו שיש לו קוברין ואינו מת מצוה כדמסיים:
יש שנטמא ואינו לוקה. היינו בשוגג:
וכה״א שאר אביך וכו׳. וזה ראיה כי שאר קאי על הנקבות וכן הבא שארו זו אשתו:
וא״ת הקרוב לשון זכר וכו׳. כל המאמר הזה המוסגר נכתב שלא במקומו שדורש הקרוב ולא הארוסה. וע״ז שייך הקושיא וא״ת:
ודומה לו אותו ואת בנו משום אותה ואת בנה היא כצ״ל. שי׳ כי האיסור הוא רק הנקבה ובנה ובתורה כתוב ובנו. וכן הכא משום שארו שהוא לשון זכר שקאי על הבעל שהאשה קרובה אליו אמר ג״כ הקרוב לשון זכר:
וחולץ. היינו חליצת כתפיו שנוהגין גבי מת משום אבילות:
לפיכך הקדים הבן לבת. בת״כ מוסיף עוד לפי שיש בבת מה שאין בבן שהבת אביה זכאי במציאתה במעשה ידיה ובהפרת נדריה (כמו שמסיים המחבר לקמן) לפיכך צריך לומר לבנו וצריך לומר ולבתו:
שהיא עדיין קרובה לו וכו׳. כוונתו כמו שהוא בירושלמי פרק הבא על יבמתו שמקשה תמן אמרין (היינו גבי קרא כי אם לשארו הקרוב אליו) למעט את הארוסה והכא (גבי ולאחותו הקרובה) מרבינן ארוסה א״ר הילא כל מדרש בענינו אחותו לעולם היא בפנים עד שתצא לחוץ ארוסתו לעולם היא בחון עד שתכנס לפנים. וזה כוונת המחבר הכא גבי אחותו הקרובה מרבינן ארוסתו שהרי היא עדיין קרובה לו ע״כ אין הבעל מטמא לה ואינו יורשה לפיכך היא קרובה עדיין לאח אבל לגבי בעל ממעטי: ארוסה שעדיין בחוץ היא נגד הבעל שהרי אינו יורשה ועדיין אינה קרובה כ״כ עם הארוס שלה עד אחר הנישואין:
ואינו מטמא על הספק. היינו שהיא אחותו מספק כנון ספק בן ט׳ לראשון או בן ז׳ לאהרון וכדומה:
ואינו מטמא לאבריה. פי אם נחסר מהגוף אבר אינו מטמא לה. ודע דזה הדין לאו דווקא גבי אחותו רק זה גבי כל הז׳ מתים שהכהן מטמא. מטמא רק למת שלם ולא חסר עיין בת״כ שדורש זה ג״כ גבי אביו ועיין (נזיר מג:) נקטע ראשו של אביו אינו מטמא דכתיב ולאביו בזמן שהוא שלם וכו׳. ועיין (סוטה נ׳) תוס׳ ד״ה ור״ע מה שהקשו ע״ז וצ״ע. ועיין באדרת אליהו להגר״א שמתרץ קושית התוס׳:
בעמיו של בעל שלמעלה וכו׳. כוונתו כי אם לשארו הקרוב מרבינן לעיל שארו זו אשתו שמטמא לה. ע״ז מסיים ואינו מטמא לאשתו הפסולה. והנה כתיב כאן שני פעמים בעמיו ויש ע״ז ג׳ דרשות (א) בעמיו להוציא מת מצוה שמטמא (ב) שאינו מסמא לאשתו הפסולה (ג) שאינו מטמא לקרובין שאינם עושין מעשה עמך. וע״ז אמר המחבר בעמיו של בעל. ומנין שנאמר בעמיו בזמן שהוא עושה מעשה עמך ע״כ אינו מטמא לה. והוא בכלל דרשא הא אם פירשו מדרכי צבור אינו מטמא להם. ואף שלא הוזהרו פסולות להנשא לכשרים עיין (יבמות) אעפ״כ אין עושין מעשה עמך קרינן ליה. ועיין בת״כ. אולם רש״י ז״ל כתב ובאיזה שאר אמרתי באותו שהיא להחלו להתחלל הוא מכהונתו עכ״ל. ומשמע מלשון להחלו קדריש שאינו מטמא לאשתו הפסולה. וכבר עמד בזה המזרחי ע״ש.
יטמא כה״ג. היינו אפילו כ״ג ופשיטא כהן הדיוט:
שאינו מטמא לנשיא. בת״כ ליתא ולא ידעתי רמז לדרשא זו מקרא. ואולי יפרש כמו שהית כתוב לבעל בעמיו. והיינו הנשיא שהוא גדול בעמו. וכעין זה עיין ברמב״ן בפירושו שפי׳ לענין דבר אחר. כי בעל בעמיו קאי על הגדולים ע״ש:
בזמן שהוא מתעסק בו וכו׳. עיין בת״כ הגי׳ להחלו נהג מנהג כזה (וקאי על שפירשו מדרכי צבור) הרי הם חולין יכול יהיו חולין לעולם ת״ל בעמיו בזמן שהוא עמו היינו שעדיין העבירה בידו פירש הרי הוא בקדושתו. ואולי כצ״ל הכא:
פירש וטבל והזה. הלשון אינו מדוקדק ובת״כ ליתא רק הכוונה שפירש מעבירה שבידו:
לפי שנאמר לא תתגודדו. היינו גבי ישראל:
ונאמר. להלן לא תתגודדו וכו׳ למת אף כאן לא יקרחו קרחה גבי כהנים למת כצ״ל. וכ״ה בת״כ:
כא. על כרחן. דורש מדכתיב קדושים יהיו ולא כתיב קדושים הם ע״כ יהיו קאי על ב״ד שיקדישו אותם בע״כ:
ואח״כ בא בעלה. אע״פ שנתן לה האחרון גט לא פסלה מן הכהונה שנאמר אשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אשה כצ״ל. וכ״ה בת״כ וכן (יבמות צ״ב.) בשם ר׳ אליעזר ב״ר מתיה ע״ש:
שאף האשה מוזהרת ע״י האיש. פי׳ שאף שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים (יבמות פה:) אעפ״כ היא מוזהרת שהעבירה עליו ועיין בת״כ ובק״א שהאריך בזה:
דר׳ פנחס. עיין ויקרא רבה פ׳ כ״ו הגי׳ פנחס הסתת. ופי׳ שהיה חוצב אבנים. ובת״כ גי׳ אחרת:
ומלא את ידו ללבוש אח הבגדים אפילו יום אחד אפילו שעה אחת כצ״ל. ועיין בת״כ והוא ג“כ כה״ג אחר שנגנז שמן המשחה:
חסר ו׳ וכו׳. בת״כ גירסא אחרת שנאמר ועל כל נפשות (הוא לשון רבים) מת (הוא לשון יחיד) מכאן לרביעית דם שיצא מב׳ מתים שהוא טמא:
לא יבא. וכתיב אח״כ לא יטמא. מכאן שהוא חייב בבל יבא ובבל יטמא והיינו ב׳ לאוין ועיין בת״כ:
ולא יחלל את אלהיו. ומנין שאם עבד עבודתו כשרה ת״ל ולא יחלל את מקדש אלהיו הא כהן הדיוט שעבד אין עבודתו פסולה כצ״ל וכ״ה בת״כ.
כי שמן וכו׳ לרבות מרובה בגדים. בכאן אין הגי׳ מכוונת. וגם בת״כ ג״כ קשה הגי׳ עיין בק״א ויותר נכון הגירסא עיין (הוריות י״ב:) והכהן הגדול מאחיו זה כ״ג. אשר יוצק על ראשו שמן המשחה זה משוח מלחמה. ומלא את ידו ללבוש את הבגדים זה מרובה בגדים. על כולן הוא אומר את ראשו לא יפרע וכו׳ וכו׳ יכול יהיו כולם מקריבים אוננים ת״ל כי נזר שמן משחת אלהיו עליו ולא על חבירו וממעטין רק משוח מלחמה שאינו מקריב אונן ע״ש בפירש״י. אבל כ״ג הן שנמשח בשמן המשחה הן מרובה בגדים מקריבים אוננים. וכן הוא כוונת המחבר הכא:
והוא לרבות כהן משוח מלחמה. שמצווה על הבתולה. עיין הוריות שם:
ואיזה הוא. זו יתירה על י״ב שנה שלא אמר בתולה אלא בבתוליה כצ״ל ועיין (יבמות נ״ט.) שדורש מב׳ יתירה ע״ש:
ולפי שהותרה וכו׳. עיין כ״ז בת״כ בארוכה:
להביא בת גיורת עמונית שתהא כשרה לכהונה כצ״ל דדרשינן עמוני ולא עמונית:
יקה אשה ולא יבמה. אלא כה״ג חולץ ולא מיבם:
להביא האשה שמתחללת וכו׳. שאם נשאה אח״כ כהן הדיוט לוקה:
תינוק פסול. דכתיב איש מזרע אהרן עד שיהיה גדול כצ״ל וכ״ה בת״כ:
ומנין לרבות שאר הקרבנות ת״ל שוב להם. פי׳ שני פעמים כתיב לחם בפרשה לא יקרב להקריב לחם אלהיו. ובסופו את לחם אלהיו לא יגש להקריב מנין לרבות את הדם ת״ל להקריב:
ובה״א ויקריבו בני אהרן את הדם כצ״ל הרי שדם נקרא הקרבה:
מה לחם שהוא מיוחד וכו׳. חסר כאן כל הדרשה ועיין בת״כ וכצ״ל מנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים וכו׳ ה״ל לא יגש להקריב. יכול יהיו חייבים על כולם ת״ל לחם מה לחם מיוחד שהיא משום עבודה יצאו אלו שאינו משום עבודה וכצ״ל הכא:
חוטמו בלום. פי׳ שנסתמו נקבי האף:
חוטמו נוטף. ארוך ותלוי למטה משפתו:
הקצת ט״ס וכצ״ל או דק זו דוק שבעין עיין רש״י בכורות שם דוק כמו הנוטה כדוק שמים:
שרוח באשכיו. היינ שביציו נפוחים:
זה שמראיו חשוכים היינו שמראות הפנים שלו שחורים ולא קאי אביצים:
כל איש אשר בו מום לרבות שארי מומין. ובת״כ למד מדכתיב ב׳ פעמים מום ע״ש.:
מום בו פרט לשעבר מומו. מבו קדריש רק שהמום בו
לא יגש כו׳ כו׳ ג׳ פעמים וכו׳ כצ״ל:
ולא יחלל וכו׳. שאם עבר ועבד עבודתו כשירה אלא שחילל. ופליאה היא שבת״כ הגי׳ עבודתו פסולה. וכן הדין בעל מום פוסל עבודה. ואפשר קצת לדחוק. דהמחבר קאי על מומי עוברין עיין (בכורות מ״ג:) מאי איכא בין מומא. ולשאינו שוה בזרעו של אהרן (דהיינו כילון וליפתן) איכא משום אחולי עבודה מומא מחיל עבודה דכתיב מום בו ולא יחלל. שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה. מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ומשום מראית העין א״ב עשה שאינו שוה עובר בעשה. ויהיה כוונת המחבר על מומין עוברין אף שעבודתו כשירה אעפ״כ חילל היינו שעבר בעשה. כנ״ל לפרש. ועדיין לא הונח לי והבוחר יבחר:
מלמד שאין חייבין על קדשי עבודת כוכבים. כ״ה ג״כ בת״כ. ועיין (זבחים פ״ו:) אלא למעט עובד כוכבים השתא ציץ לא מרצה וכו׳ היפוך כמו שאמר הכא ע״ש בתוס׳:
מלמד שהשם מתקדש וכו׳. אולי הכוונה כי אצל קרבן נכתב רק שם הוי״ה וכאשר מחלל הקרבן כביכול ששם הקודש מתחלל:
אשר הם מקדישים. להביא קדשי כהנים עצמם ממלת הם דריש:
עד שיקריבו מתיריו. מלישנא דקרא אשר יקרב שאינו חייב כרת בטומאת הגוף עד שיקרבו מתיריו:
מכל מקום שילך. הכוונה כמו שהוא בת״כ יכול מצד זה לצד זה ת״ל מלפני כו׳.
איש איש בין גדול בין קטן. בת״כ ליתא דרשה זו הן אמת כי קטן זב או צרוע אסור לאכול בתרומה. אבל לא מצאנו דרשה זו. ועיין (יבמות ע׳.) מרבה מאיש איש ישראל ערל:
אוכלין הם במעשר. פי׳ מעשר שני בירושלים:
אלא מגע. היינו שנגע באדם שנטמא במת הוא ראשון לטומאה:
לרבות את הנבלה. בכל שרץ רבויא הוא:
ולא אבר אבר. בת״כ יליף ובא השמש מה ביאת שמשו כולן כאחת אף מים כולן כאחת:
שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה. ולא שייך בה טומאה בבית הבליעה דהרי כיון שנגע בה נטמא. ועיין בת״כ הגי׳ יותר מבוארת:
בקדשי הגבול. היינו תרומה ותרומת מעשר:
נאמר כאן תושב וכו׳. הוא דרשה בפני עצמה:
שאינו שוה בסף. שהרי יוצא בשש ואינו קרוי קנין כספו:
פרט לחציו עבד וחציו בן חורין. כי החצי שהוא בן חורין אינו כספו. ועיין בת״כ:
אע״פ שאינו שוה כלום. היינו בשעה שנולד אין לו דמים:
בלחמו לא תאכל הבהמה. היינו משום הפסד תרומה שאין לבהמה מאכל אדם:
אבל היא תאכל כרשיני תרומה כצ״ל כי זה מאכל בהמה. ומרבינן בהמה מן כי יקנה נפש ונפש בהמה ג״כ בכלל ועיין ת״כ:
מפני שהוא זר אצלה שאינו מאכיל כצ״ל לדעתי. ועי׳ בת״כ הגי׳ ת״ל כי תהיה לאיש המאכיל. והכוונה אף שהוא כהן אבל הוא זר אצלה שנשאה בעבירה ע״כ:
אבל אמה אוכלת. בשביל בתה:
על המורם מהם חייבין. (חומש) ואינם חייבין על התרומות שבטבל:
מלמד שאף על הטבל כו׳. (סנהדרין פ״ג) והדרשה הוא מקרא דלפניו ולא יחללו וגו׳ את אשר ירימו לה׳ קאי על הטבל אשר עתיד לתרום ממנו תרומה. וזה את אשר ירימו לה׳ וע״ז אמר והשיאו אותם עון אשמה היינו שחייבין על טבל מיתה. ועי׳ בק״א שנדחק בחנם בדרשה זו:
פרט לזורע ולמטמא. היינו דווקא על אכילה חייב מיתה אבל להפסיד תרומה איכא רק איסור:
להביא את הערום כצ״ל וכ״ה בת״כ:
תמים זכר בבקר וכו׳ המות וזכרות בבהמה וכו׳כצ״ל:
לרבות מום עובר. בו מום דריש כל זמן שיש בו המום פסול:
אפי׳ לא תקדישום כי המקדיש בעל מום עובר בה׳ לאוין עי׳ ת״כ:
לפלא נדר לרבות את הנזירות. כי גבי נזיר כתיב ג״כ לשון כי יפליא:
שלא יגרום בו מום. היינו בבכור ובמוקדשין:
את שנעבדה בה עבודה. עיין (סוטה מ״ו) דה״א לילף מעגלה ערופה. ואפי׳ עבודת איסור כגון עשה אתה מלאכה בשבת או הנהיגה כלאים כשור וחמור אינו פוסל כקדשים:
לרבות שעיר המשתלח. שנפסל במום:
ושור ושה שרוע וקלוע. שרוע שנשמטה יריכו וקלוע שפרסותיו וכו׳ כצ״ל:
אפילו תרנגול. שאינו ראוי למזבח. ואפילו כלב שגם חליפיו אסורים למזבח (עיין חגיגה י״ד:) ובתוס׳ שם אעפ״כ אסורים בסירוס:
מכאן שאין בקבלין וכו׳. חסר הקרא וכצ״ל ומיד כן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכאן שאי: מקבלין שקלים מן הכנענים שמהם היו מקריבין תמידין ותמידין נקרא לחם דכתיב את קרבני לחמי:
לא שהמום וכו׳. ט״ס וכצ״ל וקאי על הקרא כי משחתם בהם מום בם כל שהמום פוסל כו דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלת בו וכל שאין כו׳. ונ״מ לבהמת מעשר שאין מום פוסל כו עיין (בכורות נ״ז.) ע״ש:
פרט לכלאים. חסר וכצ״ל שור או כשב פרט לכלאים (פי׳ שדורש שור או כשב שיהיה או ממין שור או ממין כשב. וכלאים הוא משור וכשב) או עז פרע לנדמה (נדמה שאמו רחל והוא דומה לעז) כי יולד פרע ליוצא דופן. וכ״ה (בכורות נ״ז.):
פרט ליתום. פי׳ כל שמתה או שנשחטה אמו קודם שילדו ע״ש בבכורות:
ומצאנו אנו למדיי וכו׳ כצ״ל:
אותו ואת אמו מנין ת״ל לא תשחטו ביום אחד להביא שנים ששחטו כו׳ כצ״ל. הכוונה כי מזה מוכח דגם אותו ואת אמו אסורה. כי אחרי שמרבינן שנים ששחטו והנה הראשון ששחט שחט כהיתר. והנה אחרי שמרבינן שנים ששחטו מוכרחין אנו לומר שאחד שחט אמה והשני בתה הרי שגם אותו ואת אמו אסור:
להביא השוחט לעבודת כוכבים ולכלבים כצ״ל. והיינו הראשון נשחט לעבודת כוכבים או לכלבים חייב על השני משום אותו ואת בנו עי׳ (חולין פ״א ע״ב):
שאף תחלת זביחתן. היינו שחיטתו. ועיין ברש״י בחומש:
אני ה׳ דברים שבלב. היינו ה׳ היודע נסתרות הוא. יעיד עליו שלא חשב בשעת תחלת זביחתו לאכול ביום מחר כמו שאומר מקודם:
במרובין. היינו כעשרה מישראל:
שכן מצאנו בחמו״ע וכו׳. דבר זה מבואר היטב בשה״ש רבה פסוק זאת קומתך כי הם שאלו ליחזקאל הנביא אם ימסרו עצמם על קידוש השם ע״ש באריכות ואחרי שאמר להם יחזקאל כי השי״ת אמר לו כי לא יציל אותם אמרו לנכוכדנצר והן להוי ידיע לך מלכא בין מציל בין לא מציל ע״ש באריכות וזה הכוונה ג״כ כאן:
כשנתנו יד יושבי הארץ. הוא מלחמת הצלב הידוע (קריין ציגע):
שיהיו ישראל מקדשין וכו׳. כי זה תלוי בב״ד:
פי׳ על האביב שאם ראו ישראל וכו׳. (שם י״א:) וע״ש בפירש״י שדחה פירוש זה:
בדרך דת הישמעאלים. שאין להם שום עיבור וחדשם תמיד שלשים יום:
אפילו בח״ל. אסור כעשיית מלאכה בקידוש ב״ד. אשר תקראו אותם כמו אתם וקאי על ב״ד:
קט. וראשון לרגלים. לענין בל תאחר עיין (ר״ה ד׳.):
ואין חג הסכות טעון מצה. עי׳ בת״כ דה“א לילף מק״ו מפסח:
אין מצות קצירה בכהן. דריש ליה מסיפא דקרא והבאתם אח עומר ראשית קצירכם אל הכהן דמצות כהונה רק מהבאה ואילך:
והבאתם את עומר מצוה לקצור ולהביא. דורש ראשית קצירכם שיהיה נקצר לשם העומר (מנחות ע״א.) דרשה אחרת בזה:
קצירבם ולא קצירנו. לא ידעתי לכוון כוונתו בזה ובת״כ ליתא. וידידי הר״מ פינקלשטיין מבריסק רצה להגיה קצירכם ולא קציר כנעני. והנה (בר״ה י״ג.) אם תאמר דעייל ביד כנעני קצירכם אמר רחמנא ולא קציר כנעני (ע״ש בתוס׳ ד״ה ולא קציר כנעני). אעפ״כ מפשטות לשון הגמרא נראה שאין זה דרשת הת״כ או תוספתא וא״ל כי המחבר העתיק משם. ומה גם אין קנין לכנעני בא״י להפקיע מתומ״ע וצ״ע (ואולי היה כתוב כאן קצירכם ולא קציר של מצוה עיין (מנחות ע״ב.) קוצרין מפני הנטיעות ומפני בית האבל ומפני ביה המדרש. ודריש זה קצירכם ולא קציר של מצוה ע״ש):
ולא של בית השלחין. מפני שהם מפסידין מהר. ועוד דרעות הם ואין בהם איסור בקצירה:
קצירכם ולא הקטניות. שאין קציר רק בה׳ מיני תבואה:
שלשה שמות יש לו. עומר שבלים עומר תנופה עומר שמו (פי׳ סתם עומר) כ״ה הגי׳ בת״כ וגי׳ דהכא לא ידעתי לפרשו הרי הכל אחד:
וכתיב הניפכם. לשון רבים וקאי על כל ישראל:
ולא שנה למנין עולם. היינו שהכבש נצרך להיות בן שנה מיום ליום:
יכול לא יכפול יינו. שאין היין נבלל עם הסולת אבל יכפול שמנו שהרי השמן נבלל עם הסולת ת״ל ונסכו יין רביעית ההין כל נסכיו רביעית כצ״ל. וכ״ה בת״כ:
לכך כתיב בה״א וכו׳. פי׳ כתיב ונסכ״ה יין וקרינן ונסכו:
היה מביא אותו מן הקרוב. פי׳ בכדי שיהיה רך ומל שלא נתייבשו עדיין השבלים:
מגל זו אומר הן. ג״כ ג׳ פעמים:
נתניהו באבוב. כלי של נחושת וכך שמו:
ת״ל וקלי וכרמל כצ״ל וכ״ה בת״כ. ופי׳ דדריש סיפא דקרא וקלי וכרמל להוסיף עוד כ׳ מינין והיינו כוסמין מין חיטין וש׳ש ושיפון מין שעורים:
חוקת עולם לבית עולמים. לדורותיכם שינהוג הדבר לדורות בכל מושבותיכם בארץ ובח״ל כצ״ל וכ״ה בת״כ:
כל או״א מחוייב לספור בפ״ע. לא כשמיטה ויובלות שתלוי בב״ד:
אף כאן רגל ותחילת רגל כצ״ל. וכ״ה בת״כ פי׳ אחר יום ט״ו שהוא רגל של פסח מתחיל ספירת העומר שהוא תחלת ספירת רגל לשבועות:
הא כיצד מצה וכו׳. הרי שמתחיל למנות מיום י״ו כניסן ויאכל ששה ימים מצה מן החדש:
ת״ל מהחל חרמש וכו׳ דהיינו קודם הבאה תחל לספור וזה בי״ו בניסן:
מיום הביאכם חסר וכצ״ל אי מהחל חרמש תחל לספור יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא ת״ל מיום הביאכם. ועיין (מנחות ס״ו.):
והוא שאמר ר׳ יוסי בר׳ יהודה. עיין (מנחות ס״ה:) והוא כמו שאומר בפסקא שלמעלה והתורה אמרה חמשים ולא אחד וחמשים וכו׳ ע״ש:
כגון מילה וציצית. עיין יו״ד סי׳ רס״ה ס״א האב והבן כשמברכים צריכים לעמוד. וציין הגר״א ז״ל דכתיב ימול לכם כמ״ש בא״ח רס״ח בהלכות ציצית ע״ש:
שתהא ראשונה לכל המנחות. כי עד עתה אסור להקריב למזבח תבואה חדשה:
שתים שני עשרונים שיהיו שוות כצ״ל ונ״ה בת״כ פי׳ החלות יהיו גדלן שוות:
השאור בודה להן. פי׳ בודה מוציא מלשון אשר בדה מלבו והיינו שמוציא הקמח מתוך העשרון ועושהו שאור ומחזירו לתוכו:
ת״ר והניף. (שם ס״ב.):
נשתקל הכתוב כצ״ל. ופי׳ השווה שני דינים בפסוק זה דתרתי שמעינן מיניה ולא ידעינן בתר הי אזלינן (רש״י מנחות שם):
להוציא ז׳ היינו הז׳ כבשים של חובת היום האמורין בפ׳ פנחס אין טעונין תנופה עם הלחם:
לא שמן ולא לבונה כדין מנחת חוטא כצ״ל:
ת״ר זבחי שלמי צבור. טעונין תנופה לאחר שחיטה (מנחות ס״ב.) שם מאמר ארוך ובכאן הביא רק ההתחלה וג״כ בשיבוש:
למצוה, הזאת. לקט שכחה ופאה:
והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני מעלה עליו כאלו בהמ״ק קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו כ״ה הגירסא בר״ר ובכאן חסר י
הנח לפניהם. פי׳ והם ילקטו ואין לך לסייע א׳ מהם:
וסימנך ב״ש. פי׳ יום ב׳ של פסח באותו יום נופל חג השבועות:
יום כפורים. אע״פ שאין קרבנות עצמו של יום מכפר:
חג הסוכות מה חג אסור בהנאה. קאי על חגיגה. ועיין דרשה זו (סוכה ט׳.) מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה וכו׳:
שהרי זה הפסוק של עזרא. קאי על ר״ה:
מלמד שהעולה קודמת למנחה. בת״כ הגי׳ אם אין עולה אין מנחה שתקדם עולה למנחה שאם קדמה עולה למנחה פסולה. וקאי מנחה על מנחת נסכים שמביא עם העולה:
מלמד שמוספי שבת קריבין עם אימורי הרגלים. עיין בת״כ והכוונה שצריך להביא ג״כ מוספי שבת ביו״ ט ולא יפטור עם מוספי הרגל (הגר״א באדרת אליהו) שכל קרבנות היחיד היינו הקבוע להם זמן:
ב׳ש וכו׳. בכאן משובש וכצ׳ל. וכ״ה בת״כ. יכול יחוג אדם (היינו קרבן חגיגה) ביו”ט ת״ל אך במועד אתה חוגג (היינו בחוש״מ) ואי אתה חוגג ביו״ט. ב״ה אומרים יכול יחוג אדם בשבת ת״ל אך ביו״ט אתה חוגג ואי אתה חוגג בשבת כצ״ל. ובכאן הרכיבו דברי ב״ש וב״ה ביחד:
שיש לו תשלומין כל שבעה כצ״ל:
לדורותיכם. לבית עולמים. פי׳ אף שנכתב לדורותיכם אעפ״כ אין נוהג דין קרבנות רק בזמן שבהמ״ק קייב:
בסכת. (כצ״ל והיינו חסר ו׳) מכאן אמרו ולא כסוכה. שתחת הבית וכו׳ כצ״ל:
וקורא בסוכה. היינו שלומד כסוכה:
לפי שנאמר בהם במועדו כצ״ל:
קבע מועד לכולם כצ״ל. והכוונה וידבר משה את מועדי ה׳ לרבות העומר והקרב עמו שתי הלחם וכו׳:
אין צו אלא זירוז מיד כצ״ל. וכ״ה בת״כ. ומוסיף עוד שם אר״ש ביותר צריך זירוז במקום שיש חסרון כיס:
אתה גזבר לדבר. ויקחו אליך דריש:
מצאו שכבה. היינו לאחר שמת שמעון הצדיק ע״ש בסוף פ״ג דתמיד:
עדות לכל באי עולם. עיין (מנחות פו:) העדות הוא נר מערבי שנותנין בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל להדליק ובה היה מסיים:
שלא תהא להם עבודה מערב עד בקר אלא היא. היינו שתהיה כשרה מערב עד בקר. עיין (מנחות פ״ט.) וע״ש בפירש״י שתהא כשרה אחר תמיד של בין הערבים ואחר כל העבודות אלא זו בלבד. וכן אברים ופדרים שמצותן בלילה מתחיל המצוה מן המובחר אחר שקיעת החמה דוקא:
בקסמים ובצרורות. פי׳ שלא יפסק עמהם בין הנרות והמנורה:
תמיד כתיב כאן וכו׳. פי׳ ג׳ פעמים תמיד כתיב כפרשה זו. ודורש תמיד אף בשבת. תמיד אף בטומאה תמיד אף למחתה. והנה הדרשה תמיד אף למחתה לא נמצא בת״כ. וכוונת המחבר תמיד אף למחתה לענין קטורת שדוחה שבת וטומאה:
סולת מן החטים ט״ס וכצ״ל. סולת ואפית אותו מלמד שנקחה סולת. ומנין שאפילו מן החטים (היינו בדיעבד) ת״ל ולקחת מ״מ כצ״ל. וכ״ה (מנחות עו:) וכ״ה בת״כ:
כדמפורש במם׳ מנחות. דף צ״ד:
שני עשרונים יהיה החלה האחת שיהיו שוות כצ״ל. פי׳ מקודם דריש י״ב חלות שיהיו שוות. פי׳ שבכולם יהיה סולת ואפוי כתנור. ואח״כ דריש שני עשרונים וכו׳ שיהיו שוות. פי׳ שאיכות שני עשרונים יהיה מסוג אחד לא אחד דק ביותר והשני אינו כן או כשאר שינוי האיכות. עיין אדרת אליהו להגר״א ז״ל:
לטיפס. היינו לדפוס (פארמע) שאופין בהם. ועיין שם כמנחות בתוס׳ ד״ה ובדפוס היה עושה. ודריש זה מלשון ושמת ולא אמר ועשית. והיינו ושמת שיעשה כמין דפוס לזה:
יכול שש ושש ושש. פי׳ דהוי דרשינן שתים מערכות (של שש) ואח״כ סיפא דקרא שש המערכת. וה״א ג׳ פעמים שש. ועיין בת״כ וכן (מנחות צ״ח.):
ונתת על המערכת לבונה זכה שתהא ברורה כצ״ל. ופי׳ הלבונה נצרך להיות ברורה וזכה:
חובה ללחם. שהלבונה היא המתרת את הלחם. והוא במקום קומץ כמו גבי שאר מנחות:
בזיכין שיש להן שולים ונתנן על גבי השולחן בכדי שלא יבצעו את הלחם כצ״ל:
קומץ לסדר הזה וקומץ לסדר הזה כצ״ל. והיינו על גבי שתי המערכות שתי קומצין:
סדורן של לחם הפנים החדש. ושנים היו נוטלין הישנים משבת שעברה וזהו תמיד וכו׳:
לאהרון שלא במחלוקת וכו׳ כצ״ל. כי כה״ג נוטל חלק בראש ולבניו כהנים הדיוטים במחלוקת לכאו״א חלקו:
קודש קדשים וכו׳. וכמו שדורש למעלה שקאי על החולקין על הכהונה:
מקלל זהו נוקב. ולא המקלל את הדיין:
ועמד וגידף. עיין בפ׳ פנחס משפחת החנוכי. ע״ש ברש״י לפי שהי ו העובדי כוכבים מונין אותם מה אלו מתייחסין על שבטיהן סבורין הם שלא שלטו המצרים באמותיהן אס בגופן היו מושלין ק״ו בנשותיהן לפיכך הטיל הקב״ה שמו עליהם ה׳ מצד זה ויו״ד מצד זה (החנוכין מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם וכן אמר דוד (תהלים קכ״ב) שבטי יה עדות לישראל וכו׳ ע״ש. והנה המקלל הזה אחרי שהיה ממזר אזי שם הוי״ה אינו מעיד עליו לפיכך עמד וגידף. והבן:
שמצותם. פי׳ מחלקוהם:
וכנגדו לשבח. ג׳׳כ מאותו שבע דן:
כל השומעים אלו העדים כל אלו הדיינים. הגר״א בא״א מפרש הא דצריכי השומעים והדיינים סמיכה כמו גבי קרבן דבעי סמיכה כדי שישא עונו עליו וכן גבי שעיר המשתלח וסמך אהרן את שתי ידיו כו׳ ונשא השעיר עליו את כל עונותיהם וה״נ העדים והדיינים עשו עבירה בשבילו. העדים שאמרו ג״כ (כמו שאומר למעלה שלא הרגו בכנוי) והדיינים ששמעו מהעדים. לכך סומכין עליו שישא הוא את עונותיהם. ונכון מאוד:
ולא האשה. אותו ולא אותה:
להביא כנענים וכו׳. היינו בסייף כדין בן נח.
אף כאן בכרת. והיינו על הכנויים שאומר לעיל באזהרה והיינו כרת:
בעלי דבב לו. פי׳ כל העדה יהיו לו שונאים. דכתיב רגום ירגמו אותו כל העדה ואי אפשר לכל העדה שירגמו איש א׳:
ק׳ וב׳ עיקר המלה. ששרשו ק״ב:
הכל לפי מה שהזיק. וזה פי׳ נפש תחת נפש לפי שוויה ישלם:
להביא צרם אוזנו וכו׳. דורש מן כאשר עשה כל מה שעשה לחבירו חייב לשלם ולא מום דווקא:
אלא להקיש וכו׳. כל המאמר משובש בכאן ועיין (כתובות ל״ה:) תנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לאינו מתכון לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק כו׳ לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון. וע״ש בפירש״י דגבי בהמה לעולם חייב דאמרינן (ב״ק כ״ז) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד כו׳. וכצ״ל הכא:
ומה בהמה עד שיעשה חבורה. היינו שיזיקנה כי אין בושת שייך בבהמה:
ג׳ שמות יש בפסוק זה. לא יכולתי לכוון כי בקרא יש רק שני שמות אני ה׳ אלהיכם וצ״ע. ונכדי החכם חיים נחמן שי׳ תירץ כי כוונתו כי אני ג״כ שם הוא עיין (סוכה מ״ה.) אני והו הושיעה נא וע״ש ברש״י בארוכה. והרמב״ם בפי׳ המשניות שרמז לשם אני מקרא ראו עתה כי אני אני הוא שזה הפסוק בא בשמירת ישראל וישועתם. וכן נראה מהמחבר שכתב אני ה׳ המתוועד בסוד ב״ד שלכם והוא נכון מאד:
אוי להם לרשעים וכו׳. בילקוט מסיים בעוה״ז. בעונות היו נמסרין למיתה אבל לעוה״ב בלע המות לנצח דכתיב ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום. וברוך ה׳ שעזרני לפרש הפרשה הארוכה הזאת. כן יזכני לגמור אי״ה בכי טוב: