Beur HaRe'em on Midrash Lekach Tov, Deuteronomy, Vayeilech

דע כי נצבים וילך נחשבים לסדרא אחת. וכן הובא בספרי עם ביאור הגר״א מהמגיה בשם הגר״א בתיקונים כ״י להגר״א ג״ן סדרים דאורייתא כי נצבים וילך סדרא אחת רק נחלקים כשחל ב״ג המל״ך (היינו כשחל ר״ה ביום ב׳ או ג׳) וכן הוא במסורת הפסוקים שחשב וילך ע׳ פסוקים הוא ביחד עם נצבים. וכן נראה דעת המחבר הזה כי בכל הסדרות כתב בהתחלתו איזה דרוש ומתחיל בפסוק שנמצא בו מלת טו״ב או טוב״ה לרמז בו שם המחבר הרב טובי״ה ובפרשה זו לא כתב כלל ונכלל בפרשה אחת עם נצבים: וכן בספרי דריש נצבים וילך ביחד. ועיין בספר שם הגדולים מערכת ספרים אות נ׳ ג״ן פרשיות ע״ש מה שכתב:

ענין זה מוקדם ומאוחר. עי׳ מכילתא בשלח ע״פ אמר אויב וכו׳ חשיב כל המוקדמין והמאוחרין בתורה וזה לא חשיב:

שהלך לו עם אבות העולם. היינו לחיי עוה״ב:

שנאמר קח לך את יהושע בן נון כצ״ל:

וויעד את כל ישראל. פירוש הקהיל את ישראל:

ולהלן הוא אומר כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ וכו׳. (סנהדרין ה׳) ונ״ל הכוונה כי הכא כי אתה תבוא את העם הזה. תרגם אונקלוס ארי את תיעול עם עמא הדין וכו׳. והכוונה כי משה. רק הבטיח ליהושע כי יבוא ביחד עם העם לא״י אבל לא יהיה לו מעלה על העם. וזה שאמר התיעץ בהם. (היינו עם הזקנים) וחוץ מהם לא תעשה דבר. אבל לקמן כי אתה תביא את בני ישראל תרגם אונקלוס ארי את תיעול ית בני ישראל לארעא וכו׳ והיינו כי הכל תחת רשותו כי הוא יהיה המוציא והמביא ובלעדו לא ירים איש את ידו וזה שסיים טול מקל וכו׳. וכ״ה הכוונה ברש״י בחומש:

אחינו אתה. שאמו היתה מישראל:

ועד שמע ושמע והיה אם שמוע כצ״ל:

כי תכלה לעשר ופרשת המלך כצ״ל:

נמני מהשתא. היינו משנת ארבעים והלאה שבערבות מואב נאמרה פרשה זו. ושמיטין ויובלות התחילו למנות אחר י״ד שכבשו וחלקו:

כיון שנפתח ס״ת אסור לדבר אף בדבר הלכה כצ״ל:

ת״ל את כל דברי. וכל רבויא הוא אפילו מצוה אחת:

עוברים את הירדן לרשתה כיון וכו׳ כצ״ל לרשת״ה דריש:

שכל האותיות יש להם זוגות. שמ״ר פ׳ ט״ו ומסיים שם הקרא ה״ן עם לבדד ישכון:

וה הוא שכתוב ה״ן קרבו ימיך וכו׳. והפסוק הנך שוכב וכו׳ ט״ס:

קרבו ימיך למות ביעקב כתיב וכו׳ בר״ר פ׳ צ״ו:

שלא הגיע לימי ישי. בר״ר שם שישי חי ד׳ מאות שנה:

שלא יאמרו ישראל. דורש סיפא דקרא קרא את יהושע כו׳ ואצונו היינו שהקב״ה ידבר עמו בפני משה. וזה שאמר בחיי משה לא היה מדבר עם הקב״ה ועכשיו הוא מדבר:

נתגבר כחו של משה. בספרי פינחס הלשון העמידו מן הארץ והושיבו על הספסל. היינו שזה עשה משה מעצמו כי אף ביום מיתתו היה לו כ״כ כח מרובה. ובספרי שם מסיים שלא יאמרו ישראל בחיי רבו לא הורה ועכשיו הוא מורה ע״כ הושיבו על הספסל להורות כי הוא ראוי להוראה. כי דרכם היה הרב יושב על הספסל ותלמיד יושב על הארץ:

אף להלן. בתחלת הפרשה וילך משה הלך אל אוה״מ לקבץ כל ישראל:

שם נתבקשה מיתתו של אהרן. שחזרו לאחוריהם ז׳ מסעות:

וכן אתה מוצא בשמואל דכתיב. (שמואל א כ״ה:א׳) וימת שמואל וכתיב (שמואל א כ״ח:א׳) ושמואל מת ויקבצו פלשתים כצ״ל ובכאן עירבובי דברים בקרא. וע״ש בפרש״י הרי כבר נאמר וימת שמואל. אלא לפי שבא לדבר בשאול שהוצרך לדרוש בבעלת אוב פתח ואמר ושמואל מת שאילו היה שמואל קיים ממנו היה שאול דורש עכ״ל רש״י וזה שסיים המחבר נתבקש שמואל והנה מת:

מלמד שנתבקש יהושע וכו׳. כי אלו היה יהושע קיים לא עשו בני ישראל הרע:

הרי אלף וכו׳. המחבר כחב כאן קץ לימי המשיח בשנת קס״ד לאלף הששי. ובעוה״ר כבר עבר עדן ועדנים:

שנאמר ויעד ה׳ וכו׳. ביד כל נביא וכל חוזה כצ״ל:

וכן היה דרך במקדש שהיו לוים אומרים שירה כצ״ל:

וה ספר התורה. היינו שכתב כל התורה גם פרשת האזינו וזאת הברכה. וכן פי׳ הספורנו:

דיבר להם שני פעמים. שגם בהאזינו אחר השירה כתיב ג״כ ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת וזה חד לכתיבה שכתבה בתוך התורה. וחד לקריאה שהגיד להם בע״פ: