קטן
שקידש וכו'. הרב משנה למלך הביא כאן ספק עצום במחלוקת רש"י ותוס' אם קטן יכול לקדש אשה שתחול עליה כשיגדיל עיי"ש ודבריו ברורים והרב המגיה שם הביא דברי נימוק"י ורשב"א דהמקדש קטנה שיחולו לאחר שתגדל דהוי קידושין וכתב לחלק בין קטן לקטנה וכו' ובאמת יש לחלק חילוק גדול מלבד מה שכתב מהרש"א ביבמות פרק בית שמאי גבי המקדש את הקטנה קידושיו תלויין דלכך הקידושין מיתלו תלו דהא יש עליה שיעבוד מחמת כסף הקידושין וא"כ זה הטעם לא שייך בקטן המקדש כלל אף גם בלא"ה יש לחלק דהא בעינן בקידושין נתינה ואמירה הרי את מקודשת לי ונתינת קטן לאו שמיה נתינה ואמירתו לאו שמיה אמירה כלל וא"כ במה תהא מקודשת כשיגדיל הלא לא היה לה ממנו נתינה ואמירה כלל בקידושין דמה שנתן ואמר בעודו קטן ללא נחשב ומעתה אזדא דמיון הרב בעל משנה למלך שנסתפק אם בעינן שיהיו המעות בעין בשעת חלות הקידושין ובא לדמותו להא דבכורות דף מ"ט בפודה בנו תוך ל' יום ונתאכלו קודם ל' דלרב בנו פדוי לאחר ל' אף דאין בידו לפדות תוך ל' ואינו דומה לכאן דהתם נתינתו ואמירתו בשעת פדיון אית בהו ממש וגם בפדיון אין צריך נתינה ואמירה דסוף סוף בנו פדוי משא"כ כאן בקידושין דבעינן נתינה ואמירה ממש אפילו נתן הוא ואמרה היא לא מהני א"כ מה נתינה ואמירה יש בקטן שנתינתו ואמירתו אינו כלום.
אמנם מה שמדייק הרב מהרי"ט מדברי רש"י ביבמות בהאי דמוקי ליה בשופעת דרש"י מודה דאין קידושין אלא בעומד במשלם שנת קטנות בשנת י"ג בסופו ותמה המשנה למלך עליו דמאי שנא סוף סוף קטן הוא ותירץ הוא ז"ל דברי רש"י דרש"י אזיל בשיטת ר"ת והטור דבמשלם היום היו לו ב' שערות אלא שחסר לו הערב שמש וכו' עיי"ש וכבר כתבתי לעיל דשגגה היא דאין גדלות תלוי בשנים רק בסימנים אמנם בתוך זמן אמרינן שומא היא אבל בו ביום כיון דלאו שומא היא הרי הוא גדול לכל הלכותיו לפירוש ר"ת וכמו שכתבנו לעיל.
על כן נראה בדברי רש"י דתליא במחלוקת הרמב"ם ותוס' במקדש עובר משהוכר עוברה דהרמב"ם ס"ל דהוי קידושין כסתם מתניתין במסכת קידושין דף ס"ב ע"א וס"ל דהא דר' אליעזר בן יעקב בתרומה כהך לישנא דמוקי ליה שם בגמ' דוקא בשחת ולהך לישנא מתניתין דברי הכל היא וצ"ל הטעם משום דהואיל ולא תליא במעשה רק בזמן דסוף השחת לגדול בשחת דבי כיבשי וסוף העובר להיות נולד יכול לקדש וצריכין אנו לומר לשיטתו הא דלא אמרינן כן אף בלא הוכר העובר או באגם נמי היינו משום דמ"מ בעינן דבר ממש שיהיה ניכר וראוי לחול עליו משא"כ בלא זה אף דיבוא ודאי בזמן מ"מ הוי כדבר שלא בא לעולם וזה פשוט. והוא הדבר שבכונת רש"י דמיירי במשלם שנת י"ג היה להן שערות ולא כמ"ש המשנה למלך דהיו השערות כשיעור רק היו קטנים ולא היה בהן אז כדי לכוף ראשן לעיקרן וכדומה אך בהגיע תחילת שנת י"ד נתגדלו כשיעור ואף דבעת קידושין היו קטנים מכל מקום כיון דכבר צמחו השערות ועתידים לבוא בזמן הוי כשחת בתרומה והכרת העובר בקידושין דחלו אח"כ וזה פשוט וברור. והוצרך רש"י לומר בסוף י"ג שנה דמקודם לזמן הזה כל השערות שומא נינהו והוי כאלו אין להם שערות כלל ולא מהני מה שיביאו אח"כ בזמן כמו דלא מהני אגם בתרומה ועובר בלי הכרה בקידושין אף שעכ"פ ודאי יבוא.
ואפשר לומר דאפילו למ"ד תוך הפרק כלפני הפרק מ"מ מודה דאם התחילו השערות להיות צומחים במשלם שנת י"ג אך לא הגדילו כשיעור עד אחר הפרק דלאו שומא נינהו ואם גדלו כשיעור בתחילת שנת י"ד דהוי סימנים דכיון דשנת י"ד גורם לו להיות הסימנים כשיעור בגדלותן וכי אפשר לשערות לצאת ברגע אחת בצמיחה וגדלות כדי לכוף ראשן ועל כרחך צריך זמן מה איזה רגעים מקודם שיהיו צומחים כדי כאשר תחול שנת י"ד שיהיו כשיעור וזה ברור לענ"ד לא יכחיש אותו המציאות וא"כ דברי רש"י אתיא ככו"ע והוי כשחת הנ"ל דחל. אך התוס' והרשב"א אזלו לשיטתן דס"ל דלא כהרמב"ם דאף בהכרת העובר לא מהני רק למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עיי"ש ושפיר הקשו על רש"י דהך אוקימתא דשופעת לית לן לאוקמי כר' מאיר דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמ"ש הרשב"א בחידושיו.
ומה שתמה הרב בעל הגהה למשנה למלך שם על המצאתי כתוב שהביא הב"י דאין אשה עושה שליח לקבל קידושיה מיד שליח בעלה מהא דאמרינן ביבמות בשמעתין הנ"ל דשויא תרווייהו שליח ופגע שליח בשליח וכו' נראה דלק"מ דבמסכת גיטין דף כ"ד ע"א איכא חד מ"ד דאין אשה עושה שליח לקבל מיד שליח בעלה משום בזיונא וחד אמר משום חצירה הבא לאחר מכאן א"כ כשבעל והאשה שניהם אמרו לשלוחן הוא אמר לשלוחו שיתן לשליח האשה והיא אמרה לשלוחה שיקבל מיד שליח בעלה אזלא בזיונו כמבואר בגמרא שם ולמ"ד משום חצירה הבא לאחר מכאן לא מבעי למ"ד בגיטין דף ס"ג ע"ב דהיכא דקדמה היא ושויא שליח דלא גזרינן א"כ לק"מ דהאי דיבמות מיירי בכה"ג אלא אפילו דס"ל דמ"מ גזרינן משום חצרה לאחר מכאן מ"מ לק"מ דזה הוי רק גזירה מדרבנן ומן התורה מקודשת ואם כן הרי כאן חיוב חטאת כיון דקידושין חלין מן התורה ולק"מ.
ואם
היתה בת עשר וכו'. הקשה הלח"מ דכאן מפליג בין עשר ליותר מעשר ובהלכות מכירה פרק כ"ט הלכה ו' כלל בחד כללא מבן שש עד שיגדיל צריך שיהיה בקי בטיב משא ומתן ויפה הקשה ואולי יש לומר דמספקא ליה בכוונת הגמרא בגיטין דף כ"ט ע"א דחד אמר כבר שית וכבר שבע וחד אמר כבר שבע ובר שמונה וחד אמר כבר תשע ובר עשר ולא פליגי כל חד לפום חורפיה ולא קאמרו יותר מזה דהיינו כבר עשר ובר אחד עשר ש"מ דעד כאן בעינן חורפא אבל מכאן ואילך לא נפק"מ בחורפא כלל או י"ל דלעולם בעינן חורפא ובעי בדיקה אי בקי הוא בטיב מו"מ דהא יש לדקדק כיון דלא פליגי דבדקינן בכל זמנים הללו אמאי נקטו הני תרי אמוראי והברייתא כל אחד שיעורי אחריני בשנים אלא על כרחך דדברו כל אחד במקומם ובזמנם בהוה דכל אחד בזמנו ובמקומו היו רוב קטנים בקיאים דוקא באותן שנים ועל כן נקיט בברייתא כבר תשע דבזמנם לא היו בקיאים רוב קטנים בפחות מזה ודברו במצוי ומעשר ולמעלה נמי לא דברו דזה פסיקי להו דבכל זמנים ובכל המקומות רוב קטנים בקיאים אז אבל לעולם תמיד צריכין בדיקה וכל זמן שאינן בקיאים אינו כלום וכמו כן הך דאמר בן ז' ובן שמונה אע"פ שלא אמר בן תשע ובן עשר מודה דצריך בדיקה כדאמר בגמ' וכיון דמספקא ליה להרמב"ם בפשט השמועה על כן במכירה הואיל והדבר תקנה בעלמא כל היכא דאיכא לספוקי העמידו על דין תורה שאין מעשה קטן כלום אבל בקידושין חשש להחמיר באיסורין ומצריך מיאון אולי הפירש כמ"ש לעיל זה מה שיש לומר לדעת הרמב"ם והדבר דחוק.
ויותר נראה לומר דהרמב"ם לא היה מסופק כלל בפירוש הגמרא רק פסיקי ליה פירוש השני רק ס"ל דבמקח וממכר שבו דברו בגמרא אף דרוב קטנים כשהגיעו לכלל עשר עדיין הם סכלים מ"מ יודעים בטיב מו"מ ולשמור קידושין על כן במקח וממכר דלא אזלינן בממון בתר רוב ומיעט קטנים איכא שאינם יודעים בשום הבחנה על כן פסק דצריכן בדיקה עד שיגדיל כפשטיה דגמרא בפירש השני אבל בקידושין ס"ל דאף דהמה סכלים כיון דרוב קטנים יותר מעשר יודעים לשמור קידושין אזלינן בתר רובא ואין צריכן אז בדיקה.