אבל
האיש שאנסוהו וכו'. כתב הראב"ד והוא שיאמר רוצה אני עכ"ל עיין בלח"מ שהאריך ותמצית דבריו כי כאן ובהלכות מכירה לא כתב הרמב"ם שיאמר רוצה אני ובהלכות גירושין וגבי קרבן כתב שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ועיי"ש שהאריך ובאמת יש לחלק דודאי ס"ל לרמב"ם כמ"ש התוס' בב"ב דף מ"ח ע"א בד"ה אילימא מהא וכו' דהאי דגטין וקרבן הוי כתלוהו ויהיב רק ס"ל להרמב"ם כמו שכתב בפ"ב מהלכות גירושין בסופו וז"ל ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס וכו' שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ לעשות דבר שאינו מחויב מהתורה וכו' אבל מי שתקפו יצרו לבטל מצוה וכו' והוכה עד שעשה הדבר שחייב לעשותו אין זה אנוס וכו' לפיכך זה שאינו רוצה לגרש וכו' יצרו תקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו עכ"ל ודבריו אלו נוטים לתירוץ התוס' ולפי"ז כיון דכל הענין דאמר באנסו חזר לטובתו לציית לדת אמת א"כ צריך שיאמר רוצה אני כי אולי עדיין הוא בכל אונס יצרו ולבו בל עמו עד שיאמר רוצה אני ואז אנו מאמינים לקול דבריו שסר מדרכו הרעה וטרם שמענו מפיו הרי הוא בחזקת הולך שובב בדרך לבו ולכך בגיטין ובקרבן הצריך הרמב"ם שיאמר רוצה אני אבל בקידושין ומכירה דתרווייהו מכירה נינהו וכמ"ש התוס' שם דקידושין הוא כמכירה דהיא נקנית לו כשפחה והוא מתחייב לה בשאר כסות ועונה ובמכירה אין צריך לזה דאמרינן אגב אונסיה גמר ומקני וא"כ אין צריך לאמירתו רוצה אני כלל כיון דהוא כזביני זה מה שיש לומר לכאורה.
אבל באמת זה הכל ליתא דהא במסכת ערכין דף כ"א ע"ב מפרשינן עד שיאמר רוצה אני עד שיבטל מודעא והרמב"ם לא העתיק רק לשון המשנה כדרכו בכל מקום וכן בגיטין ובקרבן לא העתיק רק לשון המשנה כי היא משנה מפורשת וכונתו כמו כונת המשנה לבטל המודעא ומה שהזכיר פה שיאמר רוצה אני ולא באינך הדבר מבואר ממילא דבמקום שבי"ד כופין א"כ חובה על בי"ד להוציא דבר מתוקן מידם ולא יהיה אח"כ מעשה ב"ד לבטלה וזילותיה דבי דינא ולכך מה יועיל מעשיהם שכפו אותו לגט ואח"כ יבטל ויהיה כל יגיעתם לריק ולכן כופין אותו שיאמר רוצה אני דהיינו שיבטל מודעא ויהיה קיום למעשיהם וכן בקרבן שב"ד כופין חובה עליהם להשגיח שבל יצא תקלה מידם שיבטל ולכך צריך לבטל מודעא ולכך הצריך הרמב"ם שיאמר רוצה אני והכונה מבוארת כאשר פירשו בו חכמי התלמוד שיבטל מודעא. משא"כ בקידושין ומכירה ובכל אינך שנעשים שלא על פי בי"ד רק שבא ע"י כפייה למכור או לקדש מה לנו להשגיח בו לבטל מודעא כל כמה דלא ביטל הקידושין והמכירה טובים המה ואם ביטל ביטל מה איכפת לן בו ולכך השמיט שיאמר רוצה אני כי אין זה מההכרח רק במקום שבי"ד כופין וזה פשוט ולכך בפרק ב' ובפרק ד' מהלכות יבום וחליצה גבי דין כפייה לא כתב הרמב"ם שצריך שיאמר רוצה אני והלח"מ דחק בזה ולמש"כ ניחא דהא כתב שם פרק ד' הלכה כ"ה לפיכך ראוי לדיינין לומר לו לבטל המודעא כדרך שעושין בגט והוא המובן מהמאמר רוצה אני ולא זכר פה לשון זה כי הוא שמר לשון המשנה ולא נזכר במשנה גבי חליצה כזאת מ"מ המכוון העתיק בפירש ולחנם טרח והאריך הלח"מ.
אמנם להראב"ד ז"ל קשה דהוא מצריך פה בקידושי אונס לומר רוצה אני ולא סגי בנתינת קידושין לה ואמר הרי את מקודשת לי דא"כ מה פריך בערכין דף כ"א ע"ב בגיטי נשים עד שיאמר רוצה אני ליתני עד שיתן מאי עד שיאמר עד דמבטל ליה למודעא הא להראב"ד בנתינה לחוד לא סגי עד שיאמר בפה מלא רוצה אני ונראה דהוה קשיא ליה להראב"ד למה פריך מסיפא תקשי ליה מרישא דבקרבנות אמרינן ג"כ במתניתין עד שיאמר רוצה אני עד שיפריש סגי אלא ודאי דבעלמא פשיטא ליה לגמרא דבעינן לומר בפה רוצה אני דאע"ג דעביד מעשה ומפריש קרבן וכדומה מ"מ גליא דעתה דמחמת אונס עושה כן ומה מהני מעשיו ולכך צריך לומר בפה שרוצה הוא להוציא מלב טענת אונס משא"כ בגט שפיר פריך כיון דקי"ל הלכתא כאביי ביע"ל קג"ם והג' הוא גילוי דעת בגיטין לאו מילתא הוא ופסקינן כוותיה במסכת גיטין דף ל"ד ע"א וא"כ כיון שנתן גט מה צורך עוד לומר רוצה אני ואף דיש כאן גלוי דעת שעשה כן מחמת אונס, גילוי דעת לא מהני אלא ה"ק דיבטל מודעא מה שאמר בפירש ולא דברים שבלב.