ולמה
לא חלקו בשנייה בין שהכיר בה בין שלא הכיר בה אלא אמרו אין לה עיקר כתובה בכל מקום מפני שהוא מדברי סופרים עשו בה חיזוק. עיין בכ"מ במ"ש דלפי"ז החלוצה לכהן הדיוט אין לה כתובה והא דתנן גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שיגרא דלישניה נקט אי נמי דאתיא כההיא לישנא ביבמות דף פ"ה ע"ב דבשניות הטעם מפני שמרגילתו היא ובחלוצה כיון דבניה פסולים מדרבנן אינה מרגילתו וכו' עיי"ש והרב בית שמואל בסימן קט"ז ס"ק א' השיג בזה על הבית יוסף דודאי הך דבר אחר דהיא מרגילתו לרבי שמעון בן אלעזר נשנית כמבואר ברא"ש וא"כ קשה על הרי"ף והרא"ש דפסקו דחלוצה לכהן יש לה כתובה ונראה דלכאורה ודאי קשיא מה קאמר התם בגמרא מה איכא בין רבי לר' שמעון בן אלעזר לימא חלוצה איכא בינייהו דלרשב"א דהטעם הואיל והיא מרגילתו וחלוצה אינה מרגילתו אית לה כתובה אבל לרבי דאמר דברי סופרים צריכין חיזוק אף זו צריכה חיזוק ולית לה כתובה ועל כרחך צ"ל דס"ל לגמרא דהואיל ונשנית חלוצה במתניתין בלי חולק ש"מ דזה כו"ע מודים היכא דהיא אינה מרגילתו דודאי בין דברי תורה ובין דברי סופרים לא הפסידה כתובתה דלא קנסוה הואיל דאינה מרגילתו רק היכא דהיא מרגילתו והוא דבר תורה בזו נחלקו דלרשב"א הפסידה כתובתה כיון דמרגילתו ולרבי כיון דהוא דבר תורה ולא קעבדי אינשי כן לעבור על דבר תורה אין צריך חיזוק וכיון שהכיר בה והרי הוא רוצה ליזוק בנכסיו כמ"ש הרמב"ם יש לה כתובה ולכך כל הנך דאיכא בין רשב"א לרבי דקאמר בגמרא הוא הכל על אופן הלזה דמרגילתו והוא דבר תורה עיי"ש.
ומה שהקשה הבית שמואל על הרא"ש דטרח ליישב בפרק אלמנה ניזונית קושיית הראב"ד בחייבי לאוין ולא הכיר בה דלהוי דומיא דשניות דאיהו מרגילתו להפסידה בלאות והא לרבי דקי"ל כוותיה לא ס"ל הך דאיהו מרגילתו נראה דלא קשה מידי דתקשה עכ"פ דלחשבינהו לאיכא בינייהו בין ר' שמעון בן אלעזר לרבי בחייבי לאוין ולא הכיר בה דלרשב"א הפסידה בלאות ולרבי לא הפסידה דהוא דבר תורה על כן הוצרך הרא"ש לתרץ קושיית הראב"ד ולק"מ אמנם אחר כתבי זאת ראיתי בחידושי רשב"א ליבמות דהקשה ג"כ כהנ"ל דלחשוב חלוצה לאיכא בינייהו בין רבי לרשב"א ותירץ דאף חלוצה דרבנן מ"מ לאינשי לאיסור תורה נחשב ואין צריך חיזוק כמו דבר תורה ויהיה איך שיהיה קושיית הב"ש מתורץ וכה"ג צריכין לתרץ הא דקתני במתניתין נתינה ולדעת רש"י ורמב"ם פסול רק מדרבנן ודוחק לומר דסתמא דמתניתין דלא כרבי ולפי מ"ש ניחא.
וכתב הבית שמואל בשם הפרישה דאם הוא ממזר והיא כשרה ולא הכיר בה הוי כאלו הכיר בה ויש לה כתובה ולא ידעתי טעם בזה דכל הטעם של הרמב"ם הוא כיון שהכיר בה הרי הוא רוצה ליזוק בנכסיו משא"כ כשלא הכיר בה הרי הוא מקח טעות למפרע ואין כאן כוונה שנאמר הוא רוצה ליזוק בנכסיו ולמה יפסיד וכל דברי הפרישה הוא רק שאינו במציאות כשהוא ממזר והיא כשרה שנאמר דלא הכיר בה אבל ודאי אם באמת לא הכיר כגון דסבר דהיא ג"כ ממזרת או דחישב דהוא ג"כ כשר א"כ הרי הוא מקח טעות למפרע ופסידא דתרווייהו הוא ותפסיד האשה כי מספיקא לא מפקינן ממונא.
ויש לשתיהן מזונות לאחר מותו וכן אם לותה ואכלה חייב לשלם. עיין במ"מ מה שתירץ על דברי הרמב"ם ועם כל דבריו על כרחך צ"ל דהלך הבעל למדינת הים ולא גירשה דבזה יש ספק בדברי הגמרא אי חייב לשלם הואיל והוא מעכב הגירושין בהליכתו למדינת הים משא"כ ביושב בביתו ודאי דאינו חייב לשלם דבעמוד והוציא קאי וא"כ הוי ליה לרמב"ם לכתוב זאת דדוקא בהלך למדינת הים ולא סתם לותה ואכלה חייב לשלם ולכן נראה דהרמב"ם מיירי במותו דחייב במזונות ומפרש דברי הגמרא יש לה על מה דקבעי לענין לותה ואכלה וע"ז קאמר דלאחר מיתה יש לה למפרע וזה דדייקא לישנא דהרמב"ם ויש לשתיהן מזונות לאחר מותו וכן אם לותה ואכלה חייב לשלם ומוסב אלאחר מותו ולא אמחיים וזהו נ"ל ברור.