ואלו
הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת משה וכו' או שנודרת או נשבעת ואינה מקיימת וכו'. עיין בבית שמואל סי' קט"ו שהתרומת הדשן בפסקיו סימן ס"ח נסתפק באשה שאין לה בנים אי מצי לגרש בשביל נודרת ואינה מקיימת עיי"ש ולענ"ד נראה דודאי אם הפירוש בשביל הבנים לחוד א"כ נתנה המתניתין דבריה לשיעורין רק הכוונה כל (ה)עבירה שבסיבתה נענש הבעל יוכל לגרשה ומביא ראיה מכתובות דף ע"ב ע"א דבעון נדרים בנים מתים ואלו אין עונשי חילול נדרים מגיעים לבעל מה עשה הבעל שימותו בניו ויהיה הולך ערירי אלא ודאי דעונש נדרים ושבועות מגיע לבעל כי נאמר בשבועה ולא ינקה וכו' כדאמרינן במסכת שבועות וא"כ שהעונש מגיע לו על עבירה זאת יוכל לגרשה.
ומה שהכריחני לכך הוא מה שכתב הרא"ש דדוקא אם האכילה לבעל חלב ודם היא עוברת על דת אבל אם היא אוכלת דברים אסורים דליכא מכשול לבעל אינה בכלל עוברת על דת וכן מבואר בתשובת הרא"ש דאפילו המירה ועברה וקאכלה חלב ודם ומחללת שבת אינה בכלל עוברת על דת וקשיא הא בכל אלו אסורים כתיב כרת והוא ערירי דאם אין לו בנים לא יהיו לו וכשיש לו ימותו והרי כאן כילוי בנים מפורש יותר מנודרת ואינה מקיימת ודוחק לומר דכל דברי הרא"ש הם לדעת הריב"א בתוס' ריש יבמות בד"ה אשת אחיו מאמו דס"ל דליכא ערירי רק בעריות אבל לדעת רש"י דס"ל דבכל איסור כרת יש ערירי דכרת וערירי הכל חד הוא א"כ לדידיה באמת העוברת על איסור כרת עוברת על דת מיקרי דזה דוחק דהוי ליה להרא"ש לפרש כל זאת. ולכן נראה לי דס"ל להרא"ש אף דיש ערירי בעשיית אחת מעבירות שיש בו כרת היינו כשיש לה ולד בלי בעלה שבעלה מת אבל בעוד שבעלה חי אין הבנים מתים כי מה עשה הבעל שבסיבתה יגיע לו עונש ויהיה הוא נלכד בעונה שיהיה חשוכי בנים והולך ערירי ולכך אף דעוברת על חייבי כריתות אין הבנים של הבעל נענשים משא"כ בנדרים קבלו חכמינו ז"ל דהוא בנדר ושבועה שנאמר ולא ינקה ונפרעים מן הבנים על פני אביהם ולכך עוברת מיקרי ולפי"ז הוא הדבר אשר כתבתי דאף דאין לה בנים מה בכך כיון שהוא נלכד בעונה וגם אליו יגיע העונש מה לו לסבול עונש עבורה גרש לץ כתיב וצריך עיון.
והיאך
יודע דבר זה וכו' שאל אותו פלוני ואמר לא היו דברים מעולם. השו"ע בסימן קט"ו סעיף א' פסק דצריך עדים שלא היה החכם בו ביום בעירו דאל"כ אף שהחכם מכחישתה לא אבדה כתובתה וכתב זאת לפי שיטתו בב"י דתירץ סתירה שיש בדברי הרא"ש דבפרק המדיר פסק דצריך דוקא עדים להעיד כנ"ל ובפרק שבועות העדות כתב על דברי הרמב"ן שפסק התולה דבריו בעד ואותו העד מכחישו העד נאמן וראייתו מהך דהחכם מכחיש לאשה דנאמן וכתב הרא"ש והכי מסתבר וכתב הב"י לתרץ דיש חילוק בין איסור לממון והדבר דחוק בדברי הרא"ש שכתב והכי מסתבר אם דעתו לחלק בין איסור לממון ובפרט כי ראיות הרמב"ן הוא מענין ממון להפסיד כתובה.
ולכן נראה דיש לחלק באומרת פלוני תיקן לי הכרי הזה כיון דבידה להפריש ולתקן הכרי והיא תלתה בפלוני אז אלים נאמנות שלה הואיל ובידה לתקן ומה שתלתה בפלוני הוא שפת יתר ומלבד דיש לה מגו אם רצתה לשקר היתה אומרת אני הוא דתקנתי לעצמי אף גם הואיל ובידה לעשות כן אלים נאמנות שלה ולכך כשמכחישה להכהן לא הפסידה כתובתה כי אם כשהוכחשה מפי עדים משא"כ באומרת פלוני טיהר לי הכתם הוא דבר שאינה יכולה לתלות בעצמה כי אם בהוראת חכם וא"כ ליכא כאן מגו וגם אזלא נאמנות דילה בדבר שאין בידה ועל כרחה צריכה היא לתלות באחר ואותו אחר מכחישה איך תהיה נאמנת. ועיין בתשובת רמ"א סימן ס"ו כתב כן להדיא במה שבידה לעשות מסתבר דנאמנת נגד פלוני המכחישה.
ובהכי ניחא דהרא"ש כתב כן שצריך להיות עדים ואין הכחשת אותו פלוני די להפסיד כתובתה על אומרת פלוני תיקן לי הכרי ולא על פלוני חכם טיהר לי הכתם ואי כוונתו על שניהם הוי ליה לכלול אותם בחד בבא ולעומת זה הרמב"ן בשבועות באשר הביא ראיה מהך דכתובות הביא ראיה מפלוני חכם טיהר לי הכתם ולא הביא ראיה מפלוני כהן תיקן לי הכרי דנשנית במתניתין מקודם וכן בגמרא אלא ודאי דדעת הרמב"ן לחלק כמ"ש לעיל וס"ל דודאי אי בכל גונא צריכה עדים להכחשתו א"כ איך אמרו בגמרא דף ע"ב ושיילהו ליה מה צורך לשאלתו כקושיית הר"ן אמנם אי בפלוני חכם סגי בהכחשתו ושאלת פיו א"כ אגב גררא נקט הגמרא ושיילהו בכל גונא דומיא דחכם אף דבאינך בעינן עדים משא"כ אי בכל מקום בעינן עדים קשה שפיר איך נקט בגמרא ושיילהו ליה מה שהוא ללא צורך בשום דבר ודברי הרא"ש והרמב"ן ברורים לענ"ד.