Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 23:6

במה דברים אמורים שהתנה עמה קודם שתנשא וכו'. עיין לעיל בפרק י"ב הלכה ט' מה שכתבתי לדעת רבינו בזה והנה דעת הראב"ד בהשגות כאן ובפרק י"ב הוא דלכך אינו יכול להתנות על ירושה דאין אדם מתנה על דבר שלא בא לעולם והיינו דודאי לא השיג על רבינו במה שכתב בארוסה דמועיל הסילוק משום דאפשר דבארוסה יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים וכמ"ש התוס' דף פ"ג בד"ה כדרב כהנא או דס"ל כמהר"ם דסילוק מועיל לדבר שלא בא לעולם רק לאחר נשואין דסילוק לא מהני לחוד רק בקנין וקנין אינו מועיל לדבר שלא בא לעולם כמ"ש לעיל וזה מדויק בדברי הראב"ד ז"ל.
והנה הרי"ף כתב דליתא לדרבן שמעון בן גמליאל ולדרב דאנן קי"ל בדבר שבממון תנאו קיים ותמה הרמב"ן במלחמותיו דודאי לרבא דס"ל בבבא מציעא דף נ"א דרב כרבי יהודה ס"ל דבדבר שבממון תנאו קיים רק באונאה לא ידע דמחול וצ"ל לרבא הא דאמר רב הלכתא כרשב"ג ולא מטעמיה אף דלרבא בדבר שבממון היכא דידע ומחיל אפילו בדאורייתא תנאו קיים הוא כס"ד דס"ל לרב דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וא"כ הוי ליה להרי"ף לפסוק כוותיה. ועיין בספר מלחמות שדחק עצמו בדברי הרי"ף.
ולי נראה ליישב דברי הרי"ף והוא דהתוס' הקשו בכתובות דף פ"ג ע"ב בד"ה וקסבר ירושת הבעל וכו' למה מהני תנאי בפירות דהוי ג"כ דרבנן כמו ירושה ותירצו דפירות לא שכיח ולא עבדי בהו רבנן תקנתא ובמסכת בבא בתרא דף מ"ט בד"ה וכדרב כהנא וכו' תירצו עוד תירוץ אחר דירושה דאית ליה שורש בתורה עבדי רבנן תקנתא משא"כ פירות ונראה דודאי למסקנא דאמרינן לרב חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה בזו ודאי יש לחלק בין דאית ליה שורש בתורה לדלית ליה דהא חז"ל תלהו הדבר בשל תורה ויש לומר במה דאית ליה שורש בתורה עשהו כשל תורה גמור משא"כ במה דאין לו שורש בתורה כלל אבל להס"ד דאמרינן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה והיינו כי היכי דלא ליתי לזלזולי בדבריהם א"כ ודאי דאין לחלק בין דאית ליה שורש בתורה לדלית ליה דהא אין הדבר נתלה בשל תורה ואדרבה מה שאין לו שורש בתורה צריך חיזוק ביותר ויותר אומץ ואין הדבר שיש לו שורש בתורה עדיף משל תורה גמור וזה פשוט.
ומעתה יש ליישב דברי הרי"ף בשני אופנים האחד הוא דודאי קשיא ליה דלעיל בדף נ"ו אסיקנא לרבי יהודה דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ופירות לא שכיחי וצ"ל הא דתנן במתניתין אם מתה אינו יורשה רבי יהודה היא והוא הת"ק החולק על רשב"ג כנראה מפשטא לישנא דמתניתין וכמבואר בתוס' במתניתין דהכותב בד"ה דין ודברים וכו' ובמהרש"א שם עיי"ש וא"כ בירושה יש להקשות למה ס"ל לרבי יהודה דתנאו קיים וצ"ל דס"ל דגם ירושה לא שכיח כמו פירות והנה לפי"ז ודאי לפי מה דאמרינן דרב ס"ל בדבר שבממון תנאו בטל ודרבנן עשו חיזוק בירושת הבעל דרבנן כשל תורה הוה אמרינן דרב ס"ל דר"י לא ס"ל לחלק בין ירושה לפירות דתרווייהו לא שכיחי אולם רב ס"ל דאף במלתא דלא שכיח עשו רבנן חיזוק כמו בשל תורה והא דס"ל לרב בפירות דתנאו קיים הוא משום דלית ליה עיקר בתורה לא עשהו כשל תורה משא"כ לפי מה דקי"ל כרבא בב"מ דרב ס"ל דבממון היכא דידע ומחיל תנאו קיים וא"כ צ"ל כהס"ד דעשהו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וקשה לרב מפירות דליכא למימר דתליא במה דאית ליה שורש בתורה כמ"ש לעיל ועל כרחך צ"ל דס"ל דבמלתא דלא שכיח לא עבדי רבנן חיזוק לדבריהם.
וקשה הא גם ירושה לא שכיח לרבי יהודה וכי יחלקו רב ורבי יהודה אי ירושה שכיח או לא בדבר שהוא מציאות דבר זה ודאי מהנמנע הוא ועל זה יש לומר כדעת האומרים דמתניתין מיירי בנכסים שנפלו לה כשהיא ארוסה אבל בנשואה לא כטעם הירושלמי הובא ברא"ש וכי אדם מתנה על דבר שלב"ל. ולפי"ז נכסים שיש לאשה בארוסה שירשנה לא שכיח דהתוס' כתבו דלהכי ירושה שכיח דאפילו יתומה עניה אין פוחתין לה מחמשים זוז בעת נשואין אבל לא באירוסין ומסתמא לית לה ולא שכיח כמו פירות וזהו לרבי יהודה משא"כ רב לטעמיה דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל כמבואר ביבמות דף צ"ג וא"כ התנאי מועיל אף לנכסים שיפלו לה בעת הנשואין ואז אין לך עניה בישראל וכו' ויש ירושה ושכיח ולכך ס"ל לרב דשכיח ועשו חיזוק ואתי שפיר. ומעתה דברי הרי"ף נכונים דכל זה הוא לרב לשיטתו אבל אנן דקי"ל אין אדם מקנה דבר שלב"ל וא"כ מתני' לא מיירי רק בנפלו מאירוסין ואז ירושה לא שכיח כמו פירות דמאי שנא וא"כ ממילא נסתר דינו של רב כיון דאפי' בדבר מהתורה בדבר שבממון תנאו קיים ועל כרחך צ"ל דלכך בפירות מהני תנאי משום דלא שכיח דסברת דלית ליה שורש בתורה ליתא כמ"ש לעיל וירושה ג"כ לא שכיח א"כ גם בזה לא עשהו חיזוק לדבריהם וממילא נסתר דינו של רב דהוא פסק כן לשיטתו אבל לדידן ליכא למימר דיהיה חילוק בין ירושה לפירות דמאי שנא.
וקושיא זו שהקשיתי נראה דדחקו להתוס' לומר בכתובות דף פ"ד ע"א בד"ה וסבר רב דרבא ס"ל אף בירושה קרויה לא ידע דמחיל ולא פירשו כפשוטו דסוגין דהכא הוא לאביי והתוס' גופיה בב"מ דף נ"א ע"ב בד"ה הכא מי ידע וכו' כתבו דסוגין בפרק אע"פ דף נ"ו הוא לאביי וא"כ אף סוגיא דהכותב נימא דהיא לאביי והיינו משום דקשיא ליה להתוס' בכתובות לרבא מה איכא למימר בדרב גבי ירושה ואי כהס"ד דעשהו חיזוק יותר משל תורה על כרחך צ"ל הטעם משום דשכיח יותר מפירות וקשה הא חזינן לר' יהודה דס"ל דלא שכיח ואין לומר כהנ"ל דמתניתין איירי בנכסים שנפלו כשהיא ארוסה דוקא מכח קושיית הירושלמי ואז לא שכיח אבל רב לשיטתו דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל מהני אף לאחר נשואין ואז ירושה שכיח דהא קיימינן אליבא דרבא ורבא ס"ל בבא מציעא דף ט"ז ע"ב דכי אמר רב אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דוקא בשדה סתם אבל לא בשדה זו והטעם בשדה סתם אי אפשר דלא ימצאו מוכרים אבל פה בירושה הוי כשדה זו וא"כ ליתא אף לרב ואף דסוגיא דגמרא קאמר התם בב"מ האלקים אמר רב אפילו בשדה זו מכל מקום רבא לא ס"ל כן ולכך הוצרך התוס' לומר דרבא ס"ל דירושה הוי לא ידע דמחיל.
ובזה יש להבין דברי התוס' בגיטין ריש פרק הזורק בד"ה וכדרב כהנא וכו' דכתבו דכי יכול לומר אי אפשי היינו בירושה דרבנן אבל במלתא דאורייתא לא וכתבו אע"ג דלרב אית ליה בהכותב דאפילו בדאורייתא יכול להתנות הש"ס דהכא לא ס"ל הכי ועוד במסקנא דהתם לא קאי עכ"ל ויש לתמוה איה מקומו דס"ל לרב דבדאורייתא יכול להתנות אדרבה בפרק הכותב אמרינן דרב ס"ל תנאו בטל ואי הוכחות התוס' מדפרכינן וס"ל לרב בדאורייתא תנאו קיים מהך דאונאה וכו' ומשנינן ס"ל לרב עשהו חיזוק כשל תורה ולא משנינן בפשיטות דהואיל דירושה דאורייתא לא מצי אמר אי אפשי א"כ מה כתבו במסקנא לא קאי הרי זה מערכה על הדרוש הלא על זה אנו דנין דלמה משני במסקנא תירוץ אחר ולא משני כהנ"ל. אמנם לפי מ"ש לעיל ניחא דלפי הס"ד דרב ס"ל חכמים עשו חיזוק יותר משל תורה אך קשיא פירות כהנ"ל ועל כרחך צ"ל דהוי לא שכיח אבל ירושה שכיח וקשה א"כ מ"ט דרבי יהודה דס"ל בירושה תנאו קיים הא ר"י ס"ל במילתא דשכיח עשהו חיזוק יותר משל תורה ועל כרחך צ"ל דרבי יהודה ס"ל דירושת הבעל דאורייתא א"כ מוכח דס"ל לרב אליבא דר"י דיכול לומר אי אפשי אף בירושה דאורייתא דאל"כ איך מהני אמירת אי אפשי לר"י דהוי דאורייתא ולזה משני התוס' שפיר דבמסקנא לא קאי דבמסקנא אמרינן דרב ס"ל דעשהו חיזוק לדבריהם כשל תורה א"כ יש לומר דרבי יהודה ס"ל דירושת הבעל דרבנן רק דירושה ג"כ לא שכיח כמו פירות ורב ס"ל אף במלתא דלא שכיח עבדי חיזוק ולא קשה מפירות דפירות לית להו שורש בתורה דאם אמרינן דעשהו חיזוק כשל תורה שפיר יש לחלק בין יש לו שורש ללית ליה ואתי שפיר.
ובאופן השני יש לומר בדברי הרי"ף דודאי לרבא צ"ל לרב כהס"ד דעשהו חיזוק יותר משל תורה וקשה מרבי יהודה כנ"ל וצ"ל לרבא אליבא דרב דר"י לא ס"ל כלל עשהו חיזוק לדבריהם ומעתה לא קשה כלל הן מפירות והן מירושה והא דס"ל לעיל דף נ"ו בכתובה תנאו בטל הוא משום דלא ידע דמחיל וכמ"ש מהרש"א כאן בהדיא ואינו צריך לכל אוקימתא דגמרא דלעיל ולפי זה הגמרא דסתם לן לעיל במילתא דר"י דס"ל עשהו חיזוק יותר משל תורה ש"מ דסתמא דגמרא לא ס"ל לומר דכתובה מיקרי לא ידע וכמ"ש התוס' בב"מ ועל כרחך צ"ל דר' יהודה ס"ל דירושה לא שכיח כמו בפירות וא"כ נסתר דינו של רב דס"ל בירושה עשהו חיזוק כיון דמוכח מסתמא דגמרא דירושה לא שכיח ובמילתא דלא שכיח אף רב מודה דלא עשהו חיזוק כמו בפירות ולכך פסק הרי"ף דלא כרב דסתמא דגמרא סותר לדברי רב ואתי שפיר.
והנה כל זה היה נראה לי בדעת הרי"ף לתרץ קושיית הרמב"ן עליו ואני כתבתי על מה שכתב מהרש"א דלרבי יהודה צ"ל ירושה לא שכיח ולרב שכיח דהוא דוחק ואמרתי ענין אחר דהא בכתובות דף ע"ח ע"ב אמרינן דבזמן משנה האשה שמכרה הבעל מוציא בחייה לפירות אבל לא לירושה רק תקנת אושא אפילו לאחר מותה לירושה וא"כ בזמן משנה מה יעשו אצל ירושה חיזוק מבלי לבטל תקנת חכמים דבעל יורש הא בלא"ה בידה לבטל התקנה שתמכור לאחרים ולא ירש הבעל וא"כ למה יבטל תנאו אבל בפירות דאין בידה למכור אלו הוי שכיח שפיר הוי עשו חיזוק לבל יועיל תנאו משא"כ רב דהיה אחר תקנת אושא ואין בידה למכור ולהפקיע תקנת חכמים אף תנאי אינו מועיל כיון דשכיח ירושה אלמוה רבנן לתקנתם.
והנה דברי רבינו הרמב"ם דס"ל דבירושה לא מהני תנאי אחר הנשואין ובפרק י"ב הלכה ט' כתב הטעם דבירושה כתיב לחוקת משפט וחכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו' וכבר כתבתי לעיל בזה בפרק י"ב ועוד אני מוסיף ובא לומר דס"ל לדוחק דכל הסוגיא דהכותב יהיה שלא אליבא דרבא דס"ל דרב כר' יהודה רק אונאה שאני דלא ידע דלמחול ותירוץ התוס' דירושה נמי לא ידע דלמחול לא נח ליה רק ס"ל דמתניתין מיירי מכל הנכסים הן נכסים שהיו לה בשעת תנאי והן נכסים שיפלו לה אח"כ ועל נכסים שיפלו לה אח"כ ודאי דלא ידע דלמחול דאולי מורישה ימכרנה או יתננה במתנת ברי או שכיב מרע לאחרים וא"כ קושיית הגמרא איך קתני סתמא דלר"י דהוא ת"ק דתנאו בירושה תנאו קיים דס"ל דבדאורייתא תנאו קיים בדבר שבממון והא רב באונאה לא ס"ל כן דלא ידע דלמחול וה"נ בירושה ומסיק באמת בדאורייתא תנאו בטל היכא דלא ידע דלמחול וס"ל לרב דה"ה בדרבנן דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. וקשה תינח נכסים שיפלו לה אח"כ נכסים דהיו לה בעת התנאי בזו ודאי ידע דמחיל ומועיל תנאי אף בדאורייתא ואיך קאמר רב סתמא דאינו מועיל תנאי ולזה ס"ל לרמב"ם דירושה שאני אף דידע ומחיל מ"מ לא מהני תנאה דכתיב לחוקת משפט רק המקשן לא ביקש להקשות מזה דאולי לא ס"ל לרב הך סברא דחוקת משפט ופריך מרב גופיה אהדדי אבל באמת שפיר יש לומר דלכך בדאורייתא תנאו בטל היינו משום דכתיב לחוקת משפט וא"כ אף בנכסים שיש לה אז תנאו בטל משום חוקת משפט ולא שייך כאן ידע ומחיל ולכך אמרינן סתמא לרב בדאורייתא תנאו בטל היינו משום דכתיב לחוקת משפט ולא שאני לן בין ידע ללא ידע. ובהכי ניחא דלא קשיא לרב מפירות כמ"ש דלא יחלוק על רבי יהודה בענין שכיח ולא שכיח כלל ותירוץ של התוס' דאית ליה שורש בתורה לא ס"ל לרמב"ם רק ס"ל בפירות אף אי הוי דאורייתא תנאו קיים דידע ומחיל משא"כ בירושה דכתיב לחוקת משפט ולק"מ כלל מפירות.
ועוד אפשר לומר דקשיא ליה לרמב"ם ג"כ קושיית התוס' במלתא דרבא ולומר דכאן בירושה נמי לא ידע דמחיל לא ס"ל לרמב"ם ולכך פירש הרמב"ם דלרבא ס"ל לרב כסלקא דעתא דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וצריך לומר ירושה שכיח דלא תקשה מפירות וקשה הא לרבי יהודה לא שכיח וצריכין לחלק דלר"י לא התנה רק על ירושה דאירוסין א"כ צ"ל דמתניתין איירי בכותב ועודה ארוסה על כן לא מצי הגמרא להקשות מחוקת משפט דגבי ארוסה לא שייך כן כמ"ש הרמב"ם פרק י"ב ולכך פריך כפשוטו מן אונאה אבל למסקנא אמרינן לרבא ג"כ ולא מטעמיה דעשהו כשל תורה ויש הבדל בין ירושה לפירות דירושה יש לו עיקר מהתורה כמ"ש לעיל אבל ירושה לכו"ע לא שכיח אפילו בנשואה וא"כ יש לומר דמתניתין איירי בנשואה והא דאמרינן בגמרא דמיירי בארוסה היינו ברייתא דרבי חייא דתני האומר וצ"ל דמיירי בארוסה אבל במתניתין דתנו הכותב היינו בנשואה ובקנין כמ"ש מהרש"א וא"כ שפיר יש לומר משום חוקת משפט ודברי רבא נכונים דאף דבממון תנאו קיים מ"מ בירושה כתיב לחוקת משפט ואתי שפיר דברי הרמב"ם.
ועוד יש לומר בדעת הרמב"ם דהנה יש לדייק בגמרא דסלקא דעתא לומר דלכך לא מטעמיה דאף דבאמת דירושה דאורייתא מ"מ אלו היה דרבנן ג"כ אינה מועיל תנאי ופריך הגמרא האי כטעמיה וכהלכתיה הוא אלא דרב מוסיף הוא ועל כרחך קושיית הגמרא הוא כיון דבדין זה אין נפק"מ הוי כטעמיה וכהלכתיה וקשה הא אמרינן בפרק יש נוחלין דף קל"ט בתקנת אושא דאשה שמכרה ומתה אלו היה הבעל כיורש לא היה יכול להוציא מיד הלקוחות רק חז"ל עשהו כלוקח ולכך יכול להוציא מיד הלקוחות וא"כ לרבן שמעון בן גמליאל דלא מהני תנאי בירושה הוי משום מתנה על מה שכתוב בתורה אם התנה עמה שלא ירשנה והיא מכרה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות דמשום ירושה אינו יכול להוציא דאף אם הוא יורש דאורייתא אינו יכול להוציא מלקוחות ומחמת שעשהו כלוקח אינו יכול להוציא דהא התנה עמה שלא ירשנה ורשב"ג סבר דבתקנת דרבנן מהני תנאי ולכך ס"ל לרב דאף בתקנת דרבנן תנאו בטל ומוציא מיד הלקוחות וטובא קמ"ל לענין ירושה גופא וקושיא גדולה היא. ולכך ס"ל לרמב"ם דגמרא אתיא אליבא דרבא דס"ל אליבא דרב דאף בדאורייתא בדבר שבממון תנאו קיים רק בירושה שאני דכתיב לחוקת משפט ולפי זה בשלמא ירושה דרבנן עשהו חיזוק כירושה דאורייתא ולא פלוג אבל אי אתינן מתקנת חכמים דעשהו כלוקח פשיטא דמהני תנאו דכל דבר שבממון אפילו בדאורייתא תנאו קיים ומה זה ענין לחוקת משפט כיון דלאו מתורת ירושה הוא רק מתקנת לוקח עשהו ולכך מוקמינן ליה הכל מענין ירושה ושפיר פריך בגמרא אי מיירי בהתנה עמה ולא מכרה א"כ אין נפק"מ בענין תנאי בירושה בין רב לרשב"ג ואי במכרה אחר התנאי נמי אין נפק"מ דאף יורש דאורייתא אין מוציא מיד הלקוחות ודברי הרמב"ם מוכרחים דהטעם הוא בירושה משום דכתיב ביה לחוקת משפט.
והנה רבינו חננאל כתב דלכך הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וזהו דלא כמהר"ם ונראה דר"ח היה קשה ליה קושיית התוס' בכתובות דף פ"ד לרבא בבא מציעא דאמר דרב ס"ל כר' יהודה דאפילו בדאורייתא בדבר שבממון תנאו קיים רק באונאה הטעם משום דלא ידע דמחיל א"כ למה ס"ל בירושה כרשב"ג ואי משום דעשו חיזוק כשל תורה הא בדאורייתא גופא היכא דידע ומחיל תנאו קיים ותירוץ התוס' דבירושה נמי לא ידע דשמא הוא ימות דחיקא ליה וליכא למימר כמ"ש הרמב"ן דס"ל לרב כס"ד דעשו חיזוק יותר משל תורה דא"כ קשה לרבי יהודה דס"ל דירושה לא שכיחא לרב על כרחך שכיח כמ"ש לעיל להרי"ף והרמב"ם ולכך ס"ל לר"ח דהטעם לרב משום דבר שלא בא לעולם רק הגמרא לא רצה לומר כן דהא רב ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אך לרבא לא קשה דרבא אמר בב"מ מסתברא מלתא דרב בשדה סתם אבל בשדה זו מי יימר דמזדבן ליה וא"כ ס"ל לרבא דרב לא ס"ל כר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם רק כחכמים והא דאמרינן והאלקים אמר רב אפילו בשדה זו סתמא דגמרא קאמר ליה ולא רבא ועיין באסיפת זקנים דאיכא מאן דאמר דס"ל הכי וא"כ רבא ס"ל דרב אמר רק בשדה סתם דס"ל כחכמים ועל כן אמר רב הלכתא כרשב"ג ולא מטעמיה ולק"מ ודברי ר"ח נכונים.
וגם יש לומר בכוונת דברי רבינו חננאל בהא דכתב דלכך הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דהנה התוס' הקשו בב"מ דף נ"א ע"ב אהא דאמר רבא דרב אפילו אליבא דר' יהודה דבדבר שבממון אדם מתנה אפילו בדאורייתא רק באונאה לא ידע דמחיל א"כ מה פריך בכתובות דף נ"ו ארבי יהודה אכתובה דס"ל דתנאו בטל דלישני דכתובה לא ידעה דמחלה דאימר היא תמות קודם וקושיית התוס' יש לתרץ דהא יכולה למכור כתובתה בטובת הנאה ואם כתובתה פחות ממאתים אף דמי מכירה בפחות א"כ תיכף ידעה ומחלה ועיין ריש מסכת מכות במתניתין מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו וכו' רק א"כ על ירושתה ג"כ ידע ומחיל דאף דכתבו התוס' בכתובות דף פ"ד דבירושה לא ידע דמחיל דשמא הוא ימות בחייה לפי מ"ש בכתובה דיכולה למכור גם כאן בירושה אלו רצה למכור ירושתו תיכף בטובת הנאה היה יכול למכור ועכשיו דסילק עצמו אינו יכול למכור אך הא לא אפשר למכור דהא הוי דבר שלב"ל ולכך רב דס"ל אדם מוכר דשלב"ל א"כ ידע ומחיל ולכך ס"ל בדאורייתא מחיל אבל לדידן דאין אדם מוכר דבר שלב"ל לא ידע דלמחול.