כל נכסים שיש לאשה וכו' הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה אבל לא גוף הקרקע וכו'. והרא"ש חולק וס"ל דגם גוף הקרקע מוציא מיד הלקוחות ועיין בדרישה ובב"ח בקונטרס אחרון ובבית שמואל סימן צ' ס"ק ל"ו הנפק"מ ועוד נראה נפק"מ דלהרמב"ם אין הבעל יכול למכור פירות שדה זו לאחר קודם שבאו לעולם דבשלמא להרא"ש דיש לו יד בגוף הקרקע הוי ליה כמוכר לו קרקע לפירות ולא הוי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם משא"כ כשאין לבעל בגוף הקרקע דנשאר ללוקח רק הפירות נשארו לבעל מתקנת חכמים א"כ קודם שבאו לעולם אין בידו למוכרן לאחר דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כהנ"ל.
מתה
בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות בלי דמים. עיין במ"מ שהביא דעת גאונים דס"ל דאין הבעל יכול להוציא מידם בלי דמים וכן הוא בטור סימן צ' ולכאורה קשה לשיטתם הא דאמרינן בפרק החובל דף פ"ט ע"א תנינא לתקנת אושא דאשה שחבלה באחרים פטורה ואי ליתא לתקנת אושא תזבן לנכסי מלוג שלה וכו' וקשה דהשתא נמי דיש לתקנת אושא תזבן לנכסי מלוג שלה לאחר או לנחבל גופיה אם אין אחר מצוי לקנות דאף דתמות בחיי הבעל יחזיר הבעל הדמים וא"כ הרי יגיעו לו תשלומין עכ"פ וצריך לומר דודאי אף לדעה זו הלוקח עושה שלא כדין דמפקיע תקנת חז"ל דתקנו באושא רק אי קנה לא מפסיד מעותיו וא"כ שם בנחבל קושיית הגמרא על הבי"ד לתת עצה לאשה ולכופה לשלם לנחבל השתא דאיתא לתקנת אושא אין כאן תקנה דלא יהיו הב"ד משיאין עצה לעבור על תקנת חז"ל באושא.
אמנם הנכון מה שנראה בדברי הטור ובב"ח בקונטרס אחרון דהגאונים מיירו בקנה מהאשה ולא ידעו שיש לה בעל או דחשבו דהיא באה למכור בשליחות הבעל ולכך יש להם דמים מתקנת השוק ויש להם ראיה מהא דפרכינן במסכת בבא בתרא דף קל"ט ע"ב אהך דתקנת אושא אמאי הבעל מוציא מיד הלקוחות הא במקום פסידא לאחרינא שויוה רבנן כיורש ומשני התם אינהו אפסידו אנפשייהו דלא הוי להו למזבן מאשה היושבת תחת בעל ומזה למדו דהיכא דעשה הדבר בשגגה כהנ"ל הוי ליה במקום פסידא לאחרינא ושויוה רבנן כיורש וגובים הדמים ומעתה לא קשה מהך דבבא קמא דשם הדבר נעשה בב"ד שעמדו לדין ובהודע הדבר ללוקח פשיטא דאין לו דמים כדאמרינן להדיא דאינהו אפסידו אנפשייהו וכו' וזה ברור.
ועיין במ"מ שכתב בשם הרשב"א ז"ל דאי אחלפינהו להנהו זוזי אע"ג דהחליפן בידו דבעל אינו מחויב לשלם והנמוק"י הביא בסוף יש נוחלין בשם הריטב"א דמחויב לשלם מהנך חליפין וכן כתב הרא"ה בפרק נערה שנתפתתה וכן כתב בעל התרומות בשער ל"ו ח"ד אפילו בהלואה אי איתא להנך זוזי או חילופיהן חייב הבעל לשלם וכן כתב בשם סברת ראשונים וכן מסתבר.
והנה מבואר בטור סימן צ' והביאו רמ"א בהגה שם סעיף ט' דאם מכרה ונתאלמנה או נתגרשה מכרה קיים והבית שמואל ס"ק ל"ט תמה כיון דלדעת הטור גם בחייה מוציא הבעל גוף הקרקע מיד הלקוחות א"כ מאין לה יד למכור ומירושלמי אין ראיה משום דס"ל דהבעל אינו מוציא הגוף מיד הלקוחות בחייה עיי"ש בב"ש ולא ידעתי דהא גמרא ערוכה היא בפרק החובל דף פ"ט השתא דאיתא לתקנת אושא תזבן לנכסי מלוג בטובת הנאה והיינו כשתתאלמן או תתגרש יהיה ללוקח והדבר מבואר שבידה למכור על אחר גירושין ומיתת בעלה ומה שהקשה הב"ש מפרק אע"פ דף נ"ט דאם אמרה יקדשו ידי לא חל הקדש מפני שעבוד הבעל ולאחר הגט נמי לא חל משום מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ואח"כ יקדש וכו' עיי"ש צריך לומר דלא דמי להא דאמרה יקדשו ידי לאחר גירושין והחילוק מבואר בתוס' בכתובות דף נ"ט ע"ב בד"ה שדה זו וכו' עיי"ש דכתבו שני תירוצים מה שיש לחלק בהך דיכולה למכור נכסי מלוג לאחר גירושין ולא תוכל להקדיש מעשה ידיה לאחר גירושין עיי"ש והב"ש העלים עין מדברי גמרא ותוס' הנ"ל אח"כ ראיתי בב"ש ס"ק מ"ו רוצה לחלק בין מכרה עכשיו בהחלט או בטובת הנאה ולא ידעתי מה חילוק יש ואם הדמיון לפי דבריו מהך דיקדשו ידי לעושיהן מוכח דאפילו על אחר זמן לא חל ועל כרחך צריך לומר דלא דמיא אהדדי ומעתה אין מקום לדבריו.