כיצד
האשה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה או לשלוחי בעלה ומתה בדרך קודם שתכנס לחופה אע"פ שכתובתה עדיין בבית אביה בעלה יורשה וכו'. עיין בהגהות מיימוניות ובתוס' דף מ"ז ע"א ד"ה כתב לה פירות וכו' דהביאו דעת ר"ת דס"ל דלית הלכתא כרבי נתן דאב מחויב ליתן נדוניא לבעל במתה בתו רק קי"ל כרבנן דלא כתב לה אלא על מנת שתהנה בתו ממנו ועיין בשו"ע אה"ע סימן נ"ב סעיף ד' בהגה דאין להוציא ממון מהאב נגד פסק ר"ת וסייעתו. והנה יש לי מקום ספק בזמנינו דכותבין בתנאים אחרונים שאם תעדר הבת תוך שנה ראשונה יטול החתן כך ובתוך שנה שניה כך ולאח"כ יטול הכל ומתה הבת ולאב הנדוניא בידו והוא חתום על התנאים הנ"ל ואם נאמר דמחל זכותו וכל תנאי וקישור שבממון קיים ומחויב ליתן כפי התנאים או נימא דכל זה היה על מה שלא יהיה ביד האב דאולי יפרע האב וכדומה אבל במה שיש בידו דאינו מחויב ליתן על זה לא התחייב את עצמו ואע"פ שכל הנדן נזכר בתנאים ונאמר שם שאם תמות לאחר ב' שנים יטול הבעל הכל כדין הבעל יורש אשתו זה הכל אם יהיה הנדן יוצא מיד האב אבל כל זמן שהנדן בידו אין כאן חיוב נתינה עליו כלל ולא לזה התחייב.
והנה לדעת רמ"א דכתב לענין אומדנא דר"ת אין חילוק בין הפוסק לבתו או לבנו יש ראיה מן מהרי"ק שורש ע"ג דהיה העובדא באב שפסק לבנו ומת הבן והיתה כלתו זקוקה ליבם וכתב מהרי"ק ואע"ג שכתב בשעבוד שעשה בניך יצ"ו על דבר החליצה וכו' מלבד בשנה ראשונה ושניה אחר נשואין יקיימו חזרת נכסים כפי התנאים שנעשו בשעת חופה וכו' כיון שאינך חתום על התנאים מה לך ולתנאים וכו' דמשמע דאם היה חתום על התנאים ולא היה מקום בתנאים לפרש פירוש אחר כמה שכתב מהרי"ק שם היה האב מחויב לקיים התנאים ואף דהיה יכול לומר כי התניתי כשלא יהיה הממון בידי אבל כשהממון בידי לא על זה התניתי דאני זוכה בו מהדין מפסק ר"ת אלא על כרחך צ"ל דכל תנאי שבממון קיים ואלו היה בא על החתום היה מחויב לקיים תנאו.
איברא דהאחרונים השיגו על רמ"א וס"ל דדין דר"ת הוא רק באב הפוסק לבת ולא לבן וא"כ יש לומר כיון דבעובדא דמהרי"ק לא היה אומדן דאב רק בשביל התקנה ומנהג דנהגו ועל זה כתב מהרי"ק דיש אומדין ולכך יש לומר אם הוא חתום על התנאים בטלה לאומדנא דתקנה ומנהג דהא הוא התחייב עצמו בהיפך כן יש לדחות. אבל האמת יורה דרכו דמהרי"ק כתב להדיא דיש אומדנא בבן כמו שכתב שאומד הדעת שופט שאין האב נותן ממון לנדונית בנו אלא א"כ יהנה הבן ממנו וכו' והן הן הדברים שכתב ר"ת שלא נתן לבתו אלא א"כ תהנה ממנו והחלקת מחוקק ס"ק י"ט כתב דליכא כאן עגמת נפש ואומדנא כמו גבי בת ובמהרי"ק מבואר דיש כאן אומדנא בבן כמו בבת ויפה כתב הרמ"א ודבריו המה מדברי מהרי"ק הנ"ל. ומה שכתב מהרי"ק והך תקנה ומנהג החזרה הוי אומדנא ולא כתב בפשיטות דעת ר"ת המעיין בתשובה יראה דכתב כן דבזה אפילו דעת החולקין על ר"ת מודים כמ"ש ואפילו למ"ד דלא אזלינן בתר אומדנא אלא באירוסין אבל לא בנשואין נלענ"ד היינו דוקא בענין שאין הרגילות להתנות כן אבל הכא שרגילות להתנות וכו' כו"ע מודים דאדעתא דמנהג יהיב וכו' הרי דטרח בכל זה להעמיד הדין אפילו לדעת החולקין על ר"ת אבל לר"ת פשיטא דאיכא אומדנא בלי מנהג וראש דבריו מראים כן שכתב שאפילו למ"ד בנשואין לא אזלינן בתר אומדנא ולא כתב בקיצור דבבן כו"ע מודים דלא אזלינן בתר אומדנא וליכא למ"ד דאזלינן בתר אומדנא רק בעובדא דהתם יש לילך בתר אומדנא כיון שהמנהג כן אלא ודאי דלדעת ר"ת אינו צריך למנהג כלל רק לדעת החולקין כתב כן לרווחא דמילתא.
ומעתה ראיה מוכרחת היא ממה דדחק בענין התנאים שלא בא על החתום וגם השיא דברים הנאמרים שם לפירוש אחר ולא פירש דבמה שבידו לא על זה התנה ויש לאב להחזיק שיטת ר"ת דמצי אמר קים לי כוותיה כמ"ש מהרי"ק גופיה בשורש צ"א עיין שם שהאריך אלא ודאי דהתנאי מבטל הכל וכן יש להורות דבלא"ה דעת הרבה פוסקים החולקין על ר"ת רש"י ורי"ף ורמב"ם והרמב"ן והרא"ה עמודי בית ישראל.
והנה קשיא לי במה דכתב המרדכי בריש פרק אע"פ בשם רבינו חיים כהן במי שנדר ליתומה והובאו דבריו בשו"ע יו"ד סימן רנ"ג סעיף ז' ובחו"מ סימן רנ"ג סעיף ט"ז הביא רמ"א שאם מתה קודם שהשיאה דלא זכו בהו היורשים אבל במתה אחר שהשיאה כו"ע מודים שזכו בהו היורשים וכן כתב המשאת בנימין להדיא וקשה הא הוי כנדוניית חתנים לר"ת דיכול לומר לא התניתי אלא על מנת שתהנה היתומה בו ועיין בהריטב"א שכתב ג"כ כהנ"ל וקשיא לי איך לא הזכירו דין דר"ת ובכל מקום שהביאו דין הנ"ל לא חלקו בזה. ולכן צ"ל דדוקא באב הנותן הוא דאמרינן דלכך כתב כדי שתהנה בתו ממנו אבל באחר הנותן כל כוונתו משום מצוה להשיא יתומה וכיון דהשיאה נתקיים כוונתו ומצותו בכל אופן ואין דעתו קרובה כל כך אצלה לומר שנתכוון שתהא נהנית ממנו ועיין במרדכי שכתב ג"כ שאין לדמות אומדנות אהדדי ואפילו בין הבן לבת חלקו האחרונים כמ"ש לעיל ובאיש אחר כו"ע מודה ואין לנו לומר אומדנא מה שלא נזכר בגמרא. והא דכתב רמ"א בתשובה אהך עובדא בזקן שהשיא לנכדו פסק ר"ת בנדוניית חתנים בני בנים הרי הן כבנים לענין זה דדעתו קרובה וכן כתב הבית שמואל לדבר אחר וכן כתב הטור דנוטלת פרנסה מנכסי הזקן ועל כרחך כמ"ש לעיל דעליו מוטל ג"כ להשיא לנכדו כמו על בנו ופשיטא דהיא היא כמו בתו ממש ואין להוסיף אשאר קרובים מה דלא מצינו וזה נראה לענ"ד ברור. ובהכי ניחא מה שהקשה הב"ש סימן נ"ב ס"ק ח' דלדעת מהרש"ל וב"ח דפסקו בהפוסק לבתו ומתה אחר אירוסין דפטור ליתן להיורשים קשיא להו מדין מי שנדר ליתומה ולפי מ"ש ניחא דבבת אומדין דעתו שתהנה בתו והא לא נהנית משא"כ באחרת למצוה נתכוון והא נעשית מצותו ובטלה אומדנא.
ואם זקף הנדוניא עליו במלוה יש מחלוקת בין הפוסקים כי השלטי גבורים הביא בשם ריא"ז דמהני וגובה החתן הנדוניא ואולם התרומת הדשן הביא דלא מהני והביאו רמ"א בשו"ע סימן נ"ב סעיף ד' ותרוה"ד דייק לה מהא דתירצו התוס' בכתובות דף מ"ז על הך דתו"כ ותם לריק כוחכם זה הפוסק מעות לחתנו ומתה בתו דכבר נתן או החזיק והוא נגד הלשון הפוסק ולא תירצו דמיירי דזקפן עליו במלוה אלא ודאי דאינו מועיל ובמהרי"ק הוסיף דאפילו נתן לאביו של החתן שט"ח לא מהני עיי"ש בשורש צ"א. ותמיהני דרמ"א בתשובה לא הביא רק דברי תרומת הדשן ולא כתב דמסכים לדברי מהרי"ק ומהר"ם פדוואה בתשובה נתחבט לתרץ דלא יהיה סתירה בין הפוסקים הנ"ל כי כתב דריא"ז גדול הפוסקים היה וקשה לסתור דבריו ואפשר לחלק כשכותב בשט"ח שכבר קיבל מעות הנדן ומלוה לו אע"פ שלא נעשה כן באמת מ"מ הודעת בעל דין כמאה עדים והתחייב עצמו כאלו נעשה בפועל והרי חייב כיון שהגיע לידו בפעם אחת נעשה ממון שלו לגמרי והרי הוא מלוה גמורה וזה אולי אפשר לכוון בדברי התוס' נמי שכתבו שכבר נתן דלישנא דהפוסק לא משמע כן כמ"ש התרומת הדשן אלא ודאי דכך נכתב בשטר פסיקתא שכבר נתן וחזר והלוה לו וא"כ הרי הוא מוחזק דכבר נתן על פי הודאתו אמנם מ"מ פוסק מקרי דבאמת לא נתן רק הוא הכניס עצמו לכלל חיוב הזה בשביל פסיקת הבת ולק"מ.
ובהכי ניחא מ"ש בפסקי מהר"י וייל סימן (טו"ב) [ט"ז] דהמניח לבתו שטר חצי זכר ומתה היא וזרעה דיורש הבעל ולא אמרינן אומדנא דלא לכך נתן שטר חצי זכר דאין אומרין אומדנא בהודאה כמו בשכ"מ שהודה שאינו חוזר אם עמד שכ"מ דלא אמרינן אומדנא בהודאה והקשה הבית שמואל סימן צ' ס"ק ד' איך אמרינן בנדוניית חתנים דאפילו זקפן במלוה ומתה בתו אינו צריך לשלם עיי"ש מ"ש ולפי מ"ש ניחא דבכל שטר חצי זכר כותבין שהודה שקיבל לידו ממש המעות מן בתו ובהודאה כי האי שהודה שקיבל המעות לידו אזיל האומדנא כמ"ש בזקיפת חוב כי האי גוונא וצ"ע.
Loading...
22:2
1
Loading...