Benei Ahuvah on Mishneh Torah, Marriage 22:19

נכסי צאן ברזל שאבדו או שנגנבו ומחלה האשה אותם לבעלה יראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכו' אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי צאן ברזל הקיימין לא קנה מפני שיש לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. מדברי רבינו נראה הואיל ודייק שאבדו או נגנבו וגבי נכסי צאן ברזל הקיימין כתב אם נתנה לו מתנה ולכאורה הדברים סותרים דמסיפא משמע דוקא מתנה אינה מועילה אבל מחילה מועילה אפילו בדברים הקיימין וברישא כתב דמחילה מועילה גבי נכסי צ"ב שאבדו משמע הא איתנהו בעין לא מהני מחילה דמצי למימר נחת רוח עשיתי לבעלי וצ"ל דבאיתנהו בעין ס"ל לרבינו הרמב"ם דלא שייך מחילה כמבואר בחו"מ סימן רמ"א סעיף ב' ברמ"א עיי"ש ולא שייך גביה אלא לשון מתנה ובמתנה קי"ל דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל אם ליתנהו בעין דשייך גביה מחילה בזו כתב הרמב"ם דאינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי וזהו נראה לענ"ד ברור אף כי מדברי הב"י והכ"מ לא משמע כן האמת יורה דרכו.
ונראה ברור דאף הרא"ש ס"ל כן ואין כאן מחלוקת בין הרא"ש והרמב"ם כי מה שכתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ח הובא בב"י סוף סימן צ' ובטור סוף סימן קי"ח הוא הכל דמחלה לבעלה נדוניא דהכניסה לו מעות והוא הוציאן ובהו שייך מחילה ובזו אף הרמב"ם מודה דמאי שנא מעות דניתנו להוצאה ומאי שנא מטלטלין דאבדו והוא חייב באחריותן ואם מתו מתו לו תנן אבל בנכסי צ"ב שהן בעין כעין מטלטלין וקרקעות אף הרא"ש מודה דלא מהני מחילה דלשון מחילה לא שייך בהו רק מתנה ויש כאן טענת נחת רוח עשיתי לבעלי ואין כאן מחלוקת כלל בין הרא"ש והרמב"ם כמו שחשב הב"י והבית שמואל סימן צ' ס"ק ס' וראיה מהא דכתב הרא"ש והטור חו"מ סימן תכ"ד בחובלת באחרים דאם יש לה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל תמכור לאחרים בטובת הנאה אבל כתובה לא תמכור לאחרים דכל לגבי בעלה ודאי מחלה כמבואר בגמרא דב"ק דף פ"ט. ונתקשה הרב בעל מעדני מלך בזה דגם נכסי צ"ב תמחול והאריך לומר דבנדוניא לא חיישינן למחילה דתהיה מוכרחת אח"כ לשלם מדיני דגרמי ודברים דחוקין הן מעצם סוגיא דשמעתין דהתם ודברי הרא"ש בעצמותן אינם סובלים דבריו אף גם כי מבואר בתשובת הרא"ש הובא בטור סימן צ"א ובב"י באריכות באשה שקיבלה סבלונות מאחד ואיבדה אותן ונשאת לאחר דאין אומרים למכור שטר נדונייתה בטובת הנאה ולפרוע לבעל הסבלונות דלגבי בעל ודאי מחלה וכו' עיין שם והדבר מבואר דגם בנכסי צאן ברזל יש לחוש למחילה ועל כרחך צ"ל דהטור והרא"ש מיירו דנכסי צאן ברזל הן בעין כמ"ש הסמ"ע במתק לשונו וא"כ לא חל עליה מחילה ומתנה לא מהני ג"כ דיכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי ולכך יכולה למכור נכסי צאן ברזל בטובת הנאה והדבר ברור.
ולמדנו מזה דדעת הרא"ש בדבר שיכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי הדבר בטל מעצמו ולא כמו שחשב הכ"מ בדיוק לשון הרמב"ם דצריכה לטעון כן דאל"כ הדרי קושיא לדוכתיה איך תמכור הא כל לגביה בעלה ודאי תתן במתנה ולא תטעון נחת רוח עשיתי לבעלי ואפשר לומר דס"ל להרא"ש דיכולה למכור גוף נכסי צאן ברזל לאחר בטובת הנאה וא"כ אין בידה למחול או ליתן במתנה אח"כ דדוקא מוכר שט"ח דהוא רק מכירה דרבנן כמ"ש הפוסקים נשאר גוף השעבוד לגבי מלוה משא"כ במכר הלזה שגוף שלה מכירה דאורייתא היא ואין בידה אח"כ למחול או ליתן במתנה. אך לפי"ז צ"ל הא דכתב הטור סימן צ' דאשה אינה יכולה למכור בנכסי צ"ב ואם מכרה הבעל מבטלה מיד מודה דיכולה למכור בטובת הנאה שיחול לאחר גירושין ובש"ע סימן צ' סעיף י"ג בהגה משמע דדיעות חלוקות הן ויהיה הפירוש איך שיהיה מ"מ אם הגוף כל כך שלה עד שתחול עליו מכירה דאורייתא א"כ ודאי דלא יפול עליו לשון מחילה לבעלה וא"כ מודה הרא"ש להרמב"ם דמחילה לא מהני אך מה שכתבתי דגם מתנה לא מהני להרא"ש בנכסי צ"ב דמודה הרא"ש דתטעון נחת רוח עשיתי לבעלי אמת דלשון הכ"מ והב"י מורה כן דדעתו להשוות הרמב"ם עם תשובת הרא"ש ז"ל ואלו הרמב"ם ס"ל דבמתנה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי איברא לפי הטעם שכתב הרא"ש דלכך לא תוכל לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי דבשלמא אם הוא מוכר לאחרים אם לא תסכים יאמר עיניך נתת בגירושין אבל במוחלת לו אדרבה אינה נותנת עין בגירושין דהא במחילה תהא קלה בעיניו להוציאה עיי"ש והטעם הזה שייך נמי במתנה לבעלה דמאי שנא מתנה ומאי שנא מחילה בכל גוונא היא אח"כ קלה בעיניו להוציאה ולכן הדבר צ"ע.