הכונס
וכו' וכן החולץ ליבמתו וכו' וכולן אסורות מדברי סופרים כשניות וכו'. עיין במ"מ שהאריך לתמוה מכמה ראיות בגמרא דלר' יוחנן החולץ ליבמתו חייבי לאווין נינהו וכבר תמה הרמב"ן במנין המצות דלמה לא מנה הרמב"ם זה הלאו דכונס חלוצתו ובעל מגילת אסתר תירץ היותו בכלל לאו ועשה דיבמה על כן לא מנאו ללאו מיוחד ונתעלמה ממנו הלכה זו פה בספר רבינו הרמב"ם דכתב שהוא רק מדברי סופרים ואין כאן איסור של תורה כלל.
ומה שנראה בדברי רבינו הוא מה שיורה דבריו בפירוש המשניות בפרק רבן גמליאל דכתב ואמרו אין אחר חליצה כלום יורה שלא יועיל מאמר אחר חליצה ואמנם זהו דעת ר' עקיבא דס"ל אין קידושין תופסין בחלוצה לפי כשנחלץ חזר הערוה כמו שהיתה קודם מיתת אחיו ואין הלכה כר"ע עכ"ל ומדלא אמר זהו דעת ר"ע דס"ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאווין ובזו אין הלכה כמותו יורה הלשון דס"ל דכל הענין היות יבמה לאחר חליצה חוזר לאיסור של תורה הן דברי ר"ע דהוא ס"ל כן וגם בזו אין הלכה כמותו וזה מבואר בלשונו וס"ל דדוקא לר"ע אמרינן דהוא באיסור לאו ולא לרבנן וטעם הענין יש לומר דודאי לא אמרינן אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה רק כיון שבנה שוב לא יבנה וכמ"ש התוס' ורש"י בהכונס צרה לאחר יבום רק ביבמה ס"ל לרמב"ם דיבמה יבוא עליה נתקו לעשה אבל מ"מ אשר לא יבנה פירושו כיון שבנה שוב לא יבנה ולכך אין כאן לאו בחלוצה דהא לא בנה עדיין אמנם לר"ע דס"ל דף מ"ד ע"א דקרובת חלוצתו אסור דבר תורה כמו גרושה והולד ממזר דהכתוב קראו בית דכתיב בית חלוץ הנעל א"כ אף בחליצה נאמר כיון שבנה דחליצה קנין ובנין הוא עד דהוי כגרושה ושפיר קרינן כיון שבנה והוי בלאו.
ולא ענה הרמב"ם ז"ל דבר זה מלבו רק ראה זה נאמר בירושלמי פרק רבן גמליאל הלכה ד' דקתני דהבא על החלוצה פוסל מתרומה ומסיק דבאו אחין עליה וקאמר ניחא כמאן דאמר בין הוא ובין אחין אינן חייבים על החלוצה אבל חייבים על הצרה אבל למ"ד בין הוא ובין אחין אינן חייבים לא על החלוצה ולא על הצרה אלא כר' עקיבא דאמר יש ממזר בחלוצה עכ"ל והדבר מבואר דאיכא מ"ד דאין כאן לאו כלל לא בחלוצה ולא בצרה בין הוא ובין אחין דאי איכא לאו לשיטת הרמב"ם הוי זונה ופסולה מתרומה כמ"ש בהלכות איסורי ביאה ולא הוי צריך לאוקמי כר"ע ועל כרחך צ"ל דהא דקתני אינם חייבין הכוונה אין כאן חיוב לאו כלל ולכך הקשה דלהך מ"ד איך מתוקמא הא דקתני דפוסלה מתרומה ומשני דר"ע היא וכו' הרי דאף המאן דאמר דס"ל דאין חיוב לאו על החולץ ולא על האחין לא אמרה לדברי הכל רק לרבנן ולא לר' עקיבא דלר"ע כו"ע מודה דיש איסור לאו עד שהולד ממנה ממזר והרי הדבר מבואר דלר"ע יש כאן לאו ולרבנן בלא כלום ופסק הרמב"ם כוותיה דהך מ"ד דבלא כלום דמסייע ליה הך מימרא דהחולץ שהביא הרב המ"מ וגם כל המשניות דקתני חייבי לאווין ביבמות וכתובות וקדושין פרק האומר מפרש אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת וכו' ולא קחשיב נושא חלוצתו וגם בפרק יש מותרות קא מונה ואזיל ולא קתני אסורה לזו ולזו שקידש חלוצתו או צרתה אסורה לבעל ויבם אלא ודאי דאין זה בכלל חייבי לאווין ואף דבירושלמי אמרינן בפרק יש מותרות דליתא להנך כללי דכייל רבי מ"מ לא מהשם הזה קאמר ולכך פסק כחכמים והגמרא דפרק קמא ופרק רבן גמליאל דקאמרי דיש בו מחייבי לאווין כמ"ש המ"מ הוא הכל לשיטת ר' עקיבא כמבואר בסוגיית הגמרא ולר"ע כו"ע מודים דיש בו מחייבי לאווין ועל זה סובבים דבריו בפירוש המשנה ונכון הוא לפי הירושלמי הנ"ל וברור דזהו דעת הרמב"ם ז"ל.
Loading...
1:12
1