כִּי קָא בָּכִי וְאָזִיל, אֲתָאִי זִבּוּרָא, טַרְקֵיהּ אַאַמָתֵּיהּ וְשָׁכִיב. נראה לי בס"ד הטעם שנענש על ידי זיבורא דאמרו רז"ל בגמרא דעבודה זרה (עבודה זרה כח:) חמימי לעקרבא וקרירי לזבורא וחלופא סכנתא, נמצא ארס הזבורא חם ורפואתו שיניחו לו דבר לקררו ולכן זה שהבעיר אש התאוה באבר שלו ולא כפה יצרי לקרר אש תאותו טַרְקֵיהּ זִבּוּרָא שהוא ארס חם ומתרפא בדבר קר.
אִם מָמוֹן נִתְחַיַּבְתִּי לְךָ, נִדּוּי מִי נִתְחַיַּבְתִּי לְךָ. קשא וכי נעלם מן ריש לקיש טענה זו שטען זה, ואיך נדהו?
ונראה לי בס"ד דריש לקיש דן דבר זה לאפקרותא כי ריש לקיש היה חכם רשום מגדולי חכמי הדור, ואיך לא נכנע אותו האיש מקמיה שהיה אוכל מפרדס שלו בפניו? ולא עוד אלא שגער בו ולא חש לגערתו! ונמצא זה נגע בכבוד התורה שזלזל בו ונדהו בעבור זאת ולא בעבור הממון.
וכיוצא בזה נמצא לעיל (מועד קטן טז:) בההיא איתתא דהות יתבה בשבילא, הות פשטה כרעא וקא מניפה חושלא והוה חליף ואזיל צורבא מרבנן ולא אכנעא מקמיה. אמר: כמה חציפה האי איתתא! ושאל אותה רבי נתן אם שמעה שמתא על זאת? שמע מינה דהוות מחייבא שמתא משום דלא אכנעא! וכן הענין כאן אפילו אם זה דעתו לשלם איך יעשה זה בפניו ואיך יגער בו ולא יחוש לגערתו נמצא זלזל בכבוד תורתו? ולכך שמתו!
והא דאמרו לו בבית המדרש שֶׁלְּךָ אֵינוֹ נִדּוּי מפני שהם הבינו שזה האיש לא הכיר את ריש לקיש ולא ידע שהוא חכם בעל תורה אלא חשב שהוא אדם פשוט ולכן לא נתחייב נדוי בעבור שלא חש לגערתו וכיון דחזו רגלים לדבר שלא הכירו לכך אמרו לו 'שֶׁלְּךָ אֵינוֹ נִדּוּי' אבל ריש לקיש חשב שהוא מכירו כי הוא היה חכם מפורסם.