בהרב המגיד וכן מבואר פ"ק דגיטין דף י"א גבי הא דתופס לבע"ח דכל היכא דלוה אמר תנו זכה. נ"ב לפירש"י בגיטין שם אין ראי' משם דשאני התם שהחוב [מה שנחשב חב לאחרים] הוא להבעל או להאדון בעצמו כפירש"י והוא בעצמו אומר תני. ואין ראי' משם אלא היכא שהבעל חוב השני הי' אומר לו זכה בשביל חבירי אבל בהא שהלוה אומר זכה לפלוני ולהלוה אין כאן שום חוב [בזכייתו] מנלן דמהני לאפקועי זכותיה דבעל חוב השני וכן ראיתי בשער משפט סי' ל"ט ס"ק ח' שהקשה על ראייתו של הה"מ הנ"ל וכנ"ל ע"ש וכן הקשה בקצות החושן סי' ק"ה [ס"ק ג'] ע"ש אמנם בספר העיטור בשלישית ממון מסיים שם בזה"ל ור' לוי פירש במקום שחב לאשה בכתובתה פי' שר' לוי פירש מה שאמרו בגיטין י"א ב' שם בעבד דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים האחרים שחב להם הם האשה בכתובתה וכלומר שאלו לא שחררו היתה האשה גובה כתובתה מהעבד דעבדי כקרקע לענין זה וכ"ש לר"מ דס"ל [קידושין ס"ה ע"ב] מטלטלי משעבדי לכתובה ור"מ לא פליג במתני' רק משום דחוב הוא לו והיינו דקאמר ליה בגמ' דגיטין שם רב יצחק בר' יוסף לרב הונא ואפי' במקום שחב לאחרים כלומר מדתני סתמא משמע אפי' כשיש לו אשה ואין לו נכסים אחרים לכתובתה או דלמא מתני' איירי דוקא מי שאין לו אשה או שיש לו נכסים אחרים ולפי פי' זה ראיית הה"מ הנ"ל הוא כמין חומר ועוד יש לפרש ע"פ דרך זה הא דאמרינן אפי' במקום שחב לאחרים כלומר מדתנן סתמא משמע אף שיש להבעל בעל חוב שהבעל חייב לו ובמה שמשחרר עבדו חב להבעל חוב שאין לו ממה לגבות חובו וגם העבד נקרא בעל חוב ומשום דודאי עשה ליה נייח נפשיה וכמ"ש התו' שם ועל פי פי' הנ"ל מתורץ יפה קושית התוס' בגיטין שם ד"ה שמע מינה ולכן יש לומר דגם הה"מ מפרש כן הגמ' כדי שלא תקשה קושית התו' שם ולכן ראייתו יפה לפי פי' זה: