וכתב בס"ה דאפי' אין הסכין בן יומו אסור ז"ל ס"ה ויכול להיות שאין חילוק בסכין אלא אפילו אינו בן יומו חשוב כבן יומו דאגב חורפיה דצנון או ירק מחליא והוי לשבח כדאמרינן גבי קורט של חלתית של נכרים בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לט.) ע"כ והוא מדברי התוספות שכתבו פרק כ"ה צ"ע אם הסכין מקונח ואין ב"י אי חורפיה דידהו מחליא לשבח כדאמרינן גבי חלתית פרק אין מעמידין וכתב עוד בסה"ת סימן נ"ג דתבלין שנדוכו במדוכה של בשר ליכא למישרי בחלב משום נ"ט בר נ"ט דהא תבלין חזק וחריף והוי מדוך כמו בית שאור וגם פלפלין חריפים הוי כמו צנון שחתכו בסכין דלא שרי מחמת נ"ט בר נ"ט ואסור משום טעם ממש הנבלע שם. והרשב"א כתב בתשובה סימן תמ"ט על ביצים שנכתשו במכתשת בכלי חולבת שאינו ב"י וחזרו וכתשו בו ביום ביצים עם מרק בשר והביצים הראשונים שמו בתרנגולת והתיר הכל הראשונים לפי שהם נ"ט בר נ"ט אפילו היה בן יומו והשניים שעם המרק לפי שהמכתשת לא היה בן יומו ולא אסרה משום תבלין שמשימין בביצים וכמו שאמרו חורפא דחלתית מחלי' ליה דשאני הכא דתבלין שנתערבו עם הביצים דבר מועט הוא ואין כ"כ חריפות בהם להחזיר לשבח פליטת המכתשת עכ"ל וסמ"ק כתב פי' ר"ב דאפילו הסכין אינו בן יומו ולפ"ז משמע אפילו בלא שמנונית בעין וכו' ועוד פי' ר"ב דשומין ובצלים וכרישים יש לה דין צנון וחלתית ומיהו רבינו יחיאל אומר אין לך אלא מה שאמרו חכמים דוקא צנון וחלתית וסמ"ג כתב אף לפי דברי בה"ת בד"א שחתכו הבצלים דק דק כדרך שעושין לקדרה אבל לא חתכו כי אם מצד אחד אף ע"פ שאין די בגריד לבי פיסקי מ"מ יחתוך מקומו בעומק ודיו ע"כ: וכתוב בהגש"ד בשם מהרא"י העולם נהגו איסור בתמכא שקורין קרי"ן אם נחתך ראשו בסכין של נכרי אמנם כמדומה פעמים ניכר בו שנעקר כך מן הארץ במרא וחצינא ואז נוהגין בו היתר ויראה שאם יש לתלות במרא וחצינא אע"פ שהוא ספק אין להחמיר כי סברות והוכחות גדולות כתב מהר"ם דדוקא בקורט של חלתית אמרינן דחורפיה משוי ליה לשבח ולא משום ד"א חריף כלל ורבינו יחיאל והרבה גדולים שוים להתיר עכ"ל: ומ"ש וכן הדין בשומין ובצלים וכרישים וכו'. ז"ל ספר התרומה (סי' ס) צריך ליזהר שלא יחתוך בסכין חולבת לא שומים ולא בצלים וראשי כרישין אם רוצה לתתם עם בשר לפי שהם חריפין ודמו לצנון ואם שגג וחתך לא סגי בהדחה שהרי נבלע ונתפשט הטעם בהם ואם אח"כ נתנם בקדרה [רותחת] מותר בששים לבטל טעם הסכין הבלוע בירק דאין זה רק מעט אבל אם חתכם בסכין של גוי שזהו איסור הבלוע בירק אז צריך ששים בקדרה שיעור כל הירק דחתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ששים כמוה ויכול להיות שאין חילוק בסכין אלא אפילו אינו בן יומו חשוב כבן יומו דאגב חורפיה דצנון או הירק מחליא ליה וה"ל לשבח כדאמרינן גבי קורט של חלתית של גוים אבל עלין של קפלוטות וכרוב אינם חזקים וחריפים ולא בעו רק הדחה עכ"ל והם דברי התוספות בפרק כל הבשר (קיא. ד"ה אגב) וכבר נתבאר שיש חולקים על זה ואפילו כשהסכין בן יומו משמע דפליגי עליה ומשמע דסבירא להו דסילקא דאמרו בגמרא דאסורה היא דוקא יש לה דין צנון אבל שאר דברים החריפים לא וכן נראה מדברי הרשב"א שכתב בתורת הבית הקצר (ב"ד ש"א ד.) חתך בו סילקא אסורה כצנון אע"פ שאינה חריפה כצנון משיכה יש לה בטבעה ע"כ אבל הרמב"ם (מאכ"א פ"ט הכ"ד) כתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפים אסור לאכלן בכותח נראה דצנון וסילקא שאמרו בגמרא לאו דוקא אלא הוא הדין לשאר כל הדברים החריפים ומכל מקום משמע דבבן יומו דוקא קאמר אבל שאינו בן יומו אפילו צנון נמי שרי שהרי לא הוציא סכין שחתך בו צנון משאר כלים שאינן בני יומן: ומ"ש ואם עבר ובשלן בחלב צריך ששים לבטלם ומיהו אין צריך ששים כדי כל הצנון וכו'. גם זה מדברי ספר התרומה (שם) וכ"כ התוספות (שם) וסמ"ג (לאוין קמ נג סוף ע"ב) וסמ"ק (שם) ושערי דורא (סי' סא) ומ"ש דבחתכם בסכין חולבת ונתנן בקדרה רותחת מותר בששים לבטל טעם הסכין הבלוע בירק זה דבר פשוט אף על גב דבבשר בחלב לדברי הכל אמרינן (סי' צב קמו:) חתיכה עצמה נעשית נבלה הני מילי היכא דחתיכה היא אסורה כגון טיפת חלב שנפלה בחתיכת בשר אבל הכא שאין ירקות הללו אסורות לאכלן בפני עצמן לא אמרינן שכולן נעשו חתיכת חלב ויצטרך ששים לבטל את כולם אבל מ"ש דאם חתכו בסכין של גוים צריך ששים בקדרה כשיעור כל הירק לטעמייהו אזלי דסבירא להו כרבינו תם דאמר דחתיכה עצמה נעשית נבלה אמרינן בכל האיסורין ומשום הכי בחתכם בסכין של גוים מצרכינן ששים כנגד כל הירק אבל לדברי ה"ר אפרים דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב אבל לא בשאר איסורין בחתכם בסכין של גוים נמי מותר בששים לבטל טעם הסכין הבלוע בירק: כתב בארחות חיים (איסורי מאכלות סי' ס ד"ה ולפי דרכינו) דפירות חמוצים כגון תפוחים הוו דבר חריף כמו שומים ובצלים: והר"מ (תשובות ופסקים ח"ב סי' כב) התיר בין בצנון בין בשומין ובצלים אא"כ היה הסכין בן יומו וכו' עד איני מוחה ביד הנוהגים היתר. כל זה כתב הרא"ש בפסקיו סוף פרק אין מעמידין (ע"ז סי' לח):