והרי"ף כתב והאידנא דלית לן תכלת רמינן לסדין ציצית ממינה ושפיר דמי דאמרינן איבעיא להו של פשתן מהו שיפטר של צמר ת"ש דאמר רחבה א"ר יהודה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן וחוטי פשתן פוטרין בשל צמר חוטי צמר ופשתן פוטרין בכ"מ ואפילו בשיראין הא למדת דחוטי פשתן פוטרין בשל פשתן ומהא נמי שמעינן הכי דא"ר אליעזר כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין ומפרשינן טעמא לפי שאין בקיאין ולירמו ביה עשרה וכו' גזירה משום קלא אילן ואקשינן לא יהא אלא לבן כלומר דהא צמר לבן פוטר בפשתים ופרכינן ה"מ היכא דליכא מיניה אבל היכא דאיכא מניה לא כלומר דכיון דלשם לבן אפשר לתת חוטי פשתן לא רמינן לבן מצמר כדריש לקיש דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה וחזינן למקצת רבוותא דאסרי למירמי חוטי פשתים בטלית של פשתים ואיתלו בהא דאמרינן בריש יבמות סד"א כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכו' הא כיצד צמר פשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן וקאמרי מדקאמר סד"א כדרבא מכלל דלית הילכתא כרבא דפטר בפשתן אלא צמר לחוד הוא דפטר וקא אסרי ציצית דכיתנא בסדינא ומינייהו מאן דמחייב ליה מלקות והני רבוותא דס"ל הכי לא דייקא בשמעתא ולא ידעי מאי קאמרי רבנן ומהאי שמעתא גופא גמרינן דעבדין כיתנא בסדינא דהכי אמרינן בגמרא סד"א כי דוקיא דרבא דאמר הכנף מין כנף ואנן נמי נידוק כי דוקיא ונימא הכנף מין כנף וה"ק רחמנא עביד צמר לצמר ופשתים לפשתים וכי עבדת צמר לצמר אבל צמר לפשתים ופשתים לצמר לא כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר הא סברא דסמכא דסמכי עליה רבנן וש"מ דפשתים לפשתים כשר הוא לדברי הכל ולית בה פלוגתא ע"כ וכתב עוד שיש מי שמביא ראיה מדאמר ליה מלאכא לרב קטינא סרבלא בסיתוא סדינא בקייטא ציצית מה תהא עליה אלמא סדין פטור בציצית לגמרי דא"כ למה לא היה מטיל רב קטינא חוטי פשתן בציצת והוא ז"ל אומר שאין מכאן ראייה דהאי ציצית דקאמר ליה מלאכא לאו אלבן קאי דאפשר למעבדיה פשתן אלא אתכלת קאי דלא אפשר למעבדיה מפשתן דתכלת נמי איקרי ציצית דת"ר סדין בציצית ב"ש פוטרין וכו' וקאמר רבי אליעזר ברבי צדוק עלה והלא כל המטיל תכלת בסדינו וכו' ש"מ דהא דת"ר סדין בציצית אתכלת קיימי דצמר נינהו וגזרו ביה משום כסות לילה ומשום תעשה ולא מן העשוי אבל לענין לבן דפשתים בפשתים ליכא למיגזר וליכא בהא מילתא ספיקא רעוד דאיהו עדיף מצמר גפנים ושאר מינים דחיובא דידהו מדרבנן ופשתים בפשתים חיובא דאורייתא הוא ודעת הרמב"ם בפ"ג כדברי הריף: