ואם אמר בית זה יהיה לב"ה ואמר על בית אחר וג"ז וכו' בפ"ק דנדרים (ז.) בעי רבינא יש יד לב"ה או לא ה"ד אילימא דאמר הדין ביתא ליהוי ב"ה והדין נמי ההיא ב"ה נמי הוי אלא כגון דאמר הדין ולא אמר נמי מאי הדין דאמר והדין נמי לב"ה או דילמא מאי והדין לתשמישא בעלמא קאמר מכלל דפשיטא ליה לרבינא דיש זימון לב"ה והא מיבעיא ליה הזמינו לב"ה מהו חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה זימון מועיל או אינו מועיל את"ל יש זימון יש יד או אין יד וסלקא בתיקו. ולדברי הפוסקים דאין זימון לב"ה פשיטא דשרי בכל גוונא אבל לדברי הרמב"ם והרא"ש שסוברים דיש זימון כי אמר והדין ביתא נמי ודאי אסור ואי אמר והדין ביתא ולא אמר נמי מספקא לן ומשום דספיקא במידי דרבנן י"מ דקורא בו לכתחלה דנקטינן לקולא והרמב"ם נראה שסובר דאע"ג דמשום דספיקא דרבנן הוא נקטינן לקולא היינו דוקא לענין בדיעבד אבל לכתחלה צריך לחוש בדבר ולפיכך כתב בפ"ג מהל' ק"ש היו שני בתים זימן אחד מהם לב"ה ואמר על השני וזה הרי השני ספק אם הזמינו לכך אם לא לפיכך אין קוראין בו לכתחלה ואם קרא יצא אמר גם זה הרי שניהם מזומנים ואין קורין בהם עכ"ל. ונקטינן כוותיה: