ומ"ש רבינו וה"מ בתענית סתם כגון שנדר להתענות יום א' וכו' שם כתב הרא"ש בירושלמי פרק קונם יין משמע דוקא ביום סתם אבל ביום זה לא דגרסי' התם נדר להתענות ושכח ואכל כזית אבד תעניתו רב אמר בשם רבנין דתמן והוא שאמר יום סתם אבל יום זה מתענה ומשלים משמע ביום סתם הוא דאבד תעניתו לפי שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל יום זה אינו לוה ופורע לפיכך משלים אע"פ שאכל כזית והתם מייתי לה לעיל ההיא דלוה אדם תעניתו ופורע וסוגיא דשמעתין לא משמע הכי מדקאמר שמואל וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלים צערא הוא דקביל עילויה אי מצי מצער נפשיה וכו' ואי איירי ביום זה ניחא דכי לא מצי אין זקוק לשלם דאי ביום סתם למה לא ישלם אי לא מצי השתא ליעבדיה זמנא אחריתי כשיהיה בריא וחזק ויוכל לעשותו. ונ"ל דאפי' למה שהביא ראיה מהירושלמי דיש חלוק בין ביום זה ליום סתם דה"פ יום זה היינו דיום זה קבוע לו להתענות תמיד כגון שמת בו אביו וכיוצא בו וביום סתם דהיינו שקבל עליו להתענות יום אתד ובמנחה קבל עליו להתענות אותו תענית למחר ובשביל קבלתו לא מקרי יום זה וע"כ צריך לפרש כן דהיאך תמצא שקבל עליו יום סתם והלא צ"ל הריני בתענית למחר עכ"ל. וכ"כ הגהות אשיר"י בפ"ק דשבת דיום זה דקאמר בירושלמי היינו שהיום גורם שקבל עליו להתענות יום שמת בו אביו וכיוצא בו ויום סתם היינו שאומר יום פלוני ובפ"ק דתענית כתבו בשם א"ז שכח ואכל כזית איבד תעניתו והוא שאמר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים אם אינו רוצה ללותו על יום אחר ישלימו אחר שאכל ויפטור ע"כ. וכתב בתה"ד סי' ר"ע נראה דהא דכתב הא"ז דאפי' ביום זה יכול ללותו ר"ל ביום זה כגון אתענה ביום פלוני אבל ביום קבוע מודה שאין יכולין ללוות דמסתמא לא פליג אירושלמי והר"ן כ' וז"ל. י"א דכי אמרינן לוה אדם תעניתו ופורע ה"מ בשקבל עליו סכום תעניות ולא פירש ימים ידועים ואח"כ בירר להתענות יום ידוע בעד אחד מאותם הימים דכיון דאותו יום אינו מעיקר נדרו וכשהוא לווהו עדיין נשאר נדרו קיים בכה"ג לוה ופורע וסמכי לה מהירושלמי שהביא הרי"ף נדר להתענו' ושכח ואכל אבד תעניתו רב בשם רבנין אמר והוא דאמר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים ומשמע להו דהיונו טעמא דביום סתם איבד תעניתו מפני שיכול להתענו' יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך למימר דלוה ופורע משלים והתם נמי מייתי לעיל מינה הך דלוה אדם תעניתו ופורע ואחרים אמרו דאפי' ביום זה לוה ופורע דהא אמרינן הכא לא יהא אלא נדר ומנדר דצדקה הוא דאתיא עלה וכדכתיבנא והתם בפ"ק דערכין מסקינן דאפי' באומר סלע זו לצדקה כל שלא באת ליד גבאי לוה ופורע וכן דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל והך ירושלמי דכתיבנא לא מוכח מידי דהיינו טעמא דביום סתם אבד תעניתו לפי שעדיין הוא מחוייב להתענות יום א' אבל ביום זה כל ששכח ואכל אינו מחוייב שיפרענו והרי נדרו בטל מעתה ומש"ה מתענה ומשלים עכ"ל והדעת הראשון הוא דעת הרמב"ם שכתב בפ"ד מה' נדרים הנודר לצום י' ימים באיזה יום שירצה והיה מתענה ביום א' מהן והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול ה"ז אוכל ופורע יום אחר שהרי לא קבע הימים בתחלת הנדר ע"כ וכך נראה שהוא דעת הרא"ש במה שפי' הירושלמי דקאמר דביום סתם לוה ופורע היינו שקבל עליו להתענו' יום א' ובמנחה קבל עליו להתענו' אותו תענית למחר ובשביל קבלתו לא מיקרי יום זה דמשמע הא אם לא קבל עליו קודם לכן להתענו' יום א' אלא במנחה קבל עליו להתענו' למחר מקרי תענית זה ואינו יכול ללותו אלא דא"כ קשה למה הוצרך לדחוק ולהעמיד הא דקאמר בירושלמי דיום זה מתענה ומשלים בשיום זה קבוע לו להתענו' תמיד לימא דהיינו בשלא קבל עליו להתענו' קודם לכן אלא עכשיו במנחה קבל עליו להתענו' למחר לכן נ"ל שהוא סובר דאפי' בכה"ג יכול ללותו ובמה שפי' הירושלמי לא בא אלא ליישב דיום סתם דקאמר בירושלמי היינו שקבל עליו במנחה להתענו' מחר ולדידיה כיון שמקבל עליו במנחה להתענו' למחר אין חילוק בין בקבל עליו קודם לכן להתענו' יום א' ללא קבל ובירושלמי חד מנייהו נקטי ואמרי דלוה ופורע וה"ה לאידך דתרווייהו בחד שיאטה שייטי כך נ"ל לפי מ"ש בפ"ק דתעניות אבל ממ"ש בפ"ק דשבת משמע דאינו יכול ללות אלא בקבל עליו להתענו' יום א' ובמנחה קבל עליו אותו תענית למחר אבל ביום זה ממש אינו יכול ללוות: ולענין הלכה כיון דהרמב"ם סבר דהיכא דלא נדר להתענו' קודם לכן סך ימים אלא קבל עליו סתם להתענו' ביום זה אינו יכול ללוותו כלל אפי' מפני דבר מצוה והרא"ש בפ"ק דשבת משמע דהכי ס"ל הכי נקטינן. כתוב בת"ה סי'ער"ה שמי שנדר להתענו' שני וחמישי שנה תמימה או חצי שנה נוכל לומר דדמיין ימים הללו קצת ליום קבוע הואיל ובירר ימים הללו משאר ימי השבוע משום דיומי דרחמי אינון ולא מצי ללוותן וכן משמע בא"ז וכו' אפס י"ל דכל זה מיירי אם לא ירצה ללוות ומ"מ הדעת נוטה בנידון דידן דאין ללוות התעני' אלא בשביל אונס או צער ממש או בשביל סעודת מצוה דשייך בגוייהו ואעפ"כ צריך להתענו' מקצת היום זמן מועט יותר משהוא רגיל עכ"ל ומ"ש שצריך להתענו' מקצת היום וכו' נראה שהטעם מפני שכתב הרא"ש בפ"ק דתעניו' דמיקרי תעני' מה שהתענה מקצת היום לענין זה דא"צ לשאול על נדרו: במרדכי סוף תעניו' מצאתי כתוב מספקא לר' שמא דוקא תעניתו אבל תע"צ שמא אינו רשאי לפרוש מן הצבור ע"כ ורב"י כתב בפשיטות נראה שהתעני' שמתענין הצבור אינו לוה ופורע ואם שכח ואכל משלים תעניתו כיון שאינו יכול לפרעו וכ"כ הכלבו בשם הראב"ד דתע"צ שהסכימו עליו על כל צרה אינו רשאי ללות ולפרוש מהם ואצ"ל בד' צומות שיש להם זמן קבוע שאינו לוה וכ"כ בפסקי התוס' ופשוט הוא והכי דייק תיבת תעניתו וכתב עוד הכלבו בשם הראב"ד שאפי' באומר יום זה לוה ומיהו מי שקבל עליו שני וחמישי של כל השנה אינו לוה תעניתו לפי שלצער עצמו צער גדול נתכוין. כתב הרא"ש וז"ל הראב"ד פירש לא יהא אלא נדר אילו אמר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד הגבאי מי לא מצי יזיף ופרע והאי נמי כל כמה דלא עביד תעניתא כמאן דלא בא ליד גבאי דמי שהרי בידו הוא וקבלת תעני' אינו אלא לצדקה כאילו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה ותמורתה יתן לעניים ואומדן דעת הוא דאדעתא דהכי קביל הלכך לוה ופורע ומ"ש ותמורתה יתן לעניים לא ידעתי למה כיון דצריך לפרוע תעניתו אפשר שר"ל שבו תלוי הדבר אם ירצה יתן תמורתה לעניים ולא יתענה ואם ירצה יפרע תעניתו ולא מסתבר לי דהא אמרינן גדולה תעני' מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו נמצא שאין התשלום שוה עכ"ל ורבינו ירוחם כתב כל זה ואח"כ כתב וראיתי לאבותי נוהנין לפדותו כשיש בו צער או אונס ע"כ ותימא כיון דאיכא צער או אונס מה היו צריכים לפדותו הרי יכולין הם ללותו וי"ל דמיירי כשלא היו רוצים לצער עצמם להתענו' יום אחר א"נ שהם היו סוברים כדברי האומרים דבמקבל עליו להתענו' יום זה אינו רשאי ללותו ובמקום צער או אונס היו פודים אותו בדמים ונותנים לעניים: כתוב בכתבי מה"ר איסרלן סי' ס' שמי שהוא נדור ובא להתענו' סך תעניות יכול לדחותם עד ימות החורף וכ"כ בהגהת מרדכי ס"פ איזהו נשך: עוד בכתבים הנזכרים סי' ס"א שב' ימים וב' לילות רצופים נ"ל להשוותם נגד מ' תעניות שאינן רצופים: