ומ"ש ואפי' אותו שהובאו בשבילו אם העו"ג תלשן לצרכו מותרין מיד בלילה וכן דבר הניצוד מאליו או פירות שנשרו מאליהן אסורין בו ביום ובלילה מותרין מיד ג"ז מבואר בדברי הרא"ש שכתבתי דטעמא דר"ת לא שייך אלא בעו"ג שעושה בשביל ישראל אבל אם עשה בשביל עצמו מותר לערב מיד או בדבר הבא מאליו לא שייכא הך גזירה ומשמע ודאי דלא אתא הרא"ש אלא להתירם לערב מיד אבל בו ביום פשיטא דאסורין משום מוקצה וכ"ה דעת הגה"מ בפ"ו מהל' שבת וכ"כ הרא"ש עצמו בתשובה והביאם רבי' בסימן תקי"ז והביא ראיה מליפתא דמחוזא ואף על פי שכתב הרא"ש דאפי' ביום השבת מותר ליהנות ממה שעושה העו"ג לעצמו כדתנן (קכב.) מילא מים לבהמתו משקה אחריו ישראל וכו' הנך שאני דלית בהו משום מוקצה ואע"ג דקתני הדליק נר משתמש לאורו ישראל הא לא נגע ישראל בנר משא"כ בפירות הנושרין או תלשן עו"ג לצרכו או דבר הניצוד מאליו או שצדו עו"ג לצרכו דאית בהו משום מוקצה ולא מייתי הרא"ש ראיה מהנך אלא לומר דכל שעושה העו"ג לעצמו לא מיתסר מפני מעשה העו"ג והלכך אי מידי דלית ביה מוקצה הוא מותר בו ביום ואי מידי דאית ביה מוקצה הוא כשיוצא היום שכבר עבר איסור מוקצה אינו אסור כלל משום מעשה העו"ג אלא מותר מיד ואפי' בליל ב' של גליות וכ"כ המרדכי והג"א בפרק בכל מערבין וז"ל אבל דבר הניצוד או הנלקט ממילא או בשביל עו"ג א"צ כלל להמתין בכדי שיעשו ומותר בי"ט שני לכ"ע ואפי' אם אחר צידתו נמלך והביאו לישראל כיון שלא צדו בשביל ישראל א"צ להמתין בכדי שיעשו עכ"ל. ואע"פ שהרא"ש לא חילק בין עו"ג העושה בשביל ישראל לעושה בשביל עצמו אלא לדעת ר"ת התוספת בס"פ בכל מערבין (עירובין דף לט:) חילקו כן גם לדעת רש"י מההיא דפרק שואל (שבת דף קנא.) אם רוב עו"ג בעיר במ"ש רוחץ בו מיד כ"כ רבי' ירוחם וכ"כ בהגה"מ פ"ב בשם סמ"ק וז"ל דבר שנעשה בשביל עו"ג או נעשה מאליו אם יש שם חשש דצידה או דמחובר דיש לחוש שנצוד או נלקט היום אז ודאי בו ביום שהובא אסור משום מוקצה אבל הובא בי"ט ראשון מותר בי"ט שני בב' י"ט של גליות אבל בשני י"ט של ר"ה או י"ט שלאחר השבת או לפניו אסור אף ביום ב' אבל במי"ט שני מותרין מיד אף בלא כדי שיעשו כיון שלא נעשה בשביל ישראל ואם נצוד או נלקט בשביל ישראל לפי' ה"ג צריך להמתין עד מי"ט שני בכדי שיעשו ולפי' רש"י צריך להמתין רק מוצי"ט ראשון בכדי שיעשו ע"כ ובפ"א כתב בשם סמ"ג והתוספת דפירות שנשרו מאליהן בי"ט ראשון של גליות מותרות בי"ט שני. והתוס' כתבו בפרק אין צדין (ביצה כד:) ר' יהודה היה אוסר במחובר וביצה אפי' לא הביאום בשביל ישראל רק בשבילו או בשביל עו"ג אחר ולא משמע כן גבי מרחץ בשבת דשרי הואיל ואיכא עו"ג בעיר ואין סברא לחלק בין דבר אכילה לד"א ע"כ. ומשמע דלענין ליל י"ט שני וכן לענין כדי שיעשו קאמרי דר"י סובר שכשם שכשנלקטו בי"ט ראשון בשביל ישראל צריך להמתין עד מי"ט שני בכדי שיעשו ה"ה כשנלקטו בשביל עו"ג בי"ט ראשון דצריך להמתין עד מי"ט שני בכדי שיעשו דאין חילוק בין נלקטו בשביל עו"ג לנלקטו בשביל ישראל והם חולקין עליו ואומרי' דהא ודאי יש חילוק בין נלקטו בשביל עו"ג לנלקטו בשביל ישראל כדאשכחן גבי מרחץ דשאני לן בין היכא דרובא עו"ג להיכא דאין רובא עו"ג כמו שנתבאר בסימן שכ"ז כתב האגור כל דברי רבינו ואח"כ כתב ונהגו להתיר באשכנז כרש"י כשבאו מאליהן אבל מורי אבי ז"ל החמיר לעצמו ע"כ ואיני יודע למה תלה ההיתר ברש"י שהרי כבר נתבאר דלדברי הסוברים כרבינו תם נמי שרי כשבאו מאליהן ואפשר דמשום דלדעת רש"י ליכא מאן דפליג דשרי דהא לא איתעביד בהו מלאכה בשביל ישראל אבל לדעת ר"ת אע"ג דכמה רבוותא שרו מ"מ רבינו יהודא אסר מש"ה תלה שריותא ברש"י ולפ"ז נראה שאביו שהיה מחמיר טעמו מפני שהיה חושש לדברי רבינו יהודה לפי שנראה מדברי המרדכי שהוא נוטה לדעתו שכתב אבל רבינו יהודה מפרי"ש היה אומר דבכל מידי דאכילה אסור גם כשנעשה בשביל עו"ג גזירה שמא יעשה המלאכה דמתוך שהוא להוט כ"כ גזרינן ומדכתב סברת רבינו יהודה לבסוף משמע דהכי ס"ל: