אין סומכין את הקדירה בבקעת עץ לחה וכו' בפ' המביא כדי יין (ביצה לב:) תנן אין סומכין את הקדירה בבקעת ופי' רש"י קסבר לא ניתנו עצים אלא להסקה ור"ש מתיר ופי' רש"י ור"ש מתיר דלית ליה מוקצה ובתר הכי איפליגו אמוראי (לג.) בחיזרא כלומר ענף עץ שהוא חד כקוץ וראוי לתקעו בכלי כמין שפוד ולצלות בו ואסיקנא והלכתא יבישא שרי רטיבא אסור וכ' ע"ז רש"י הך הלכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה איקבע אבל אנן כר"ש ס"ל ותמה עליו הרא"ש דרב אשי קבע הלכתא דלא קי"ל הכי ור"ת פי' דטעמא דאין סומכין לאו משום מוקצה אלא משום גזירה י"ט אטו שבת כדמסיק בפ' כל הכלים (שבת קכד.) ומסיק התם דמתני' דהכא ב"ש היא ור"ש מתיר כב"ה והא דקתני שלא ניתנו עצים אלא להסקה ה"פ ובשבת לא חזו להסקה וגזרינן יו"ט אטו שבת ומסקנא דשמעתין והלכתא יבישא שרי רטיבא אסור קיימא שפיר כהא דמוקי התם מתני' כב"ש והא דאסור רטיבא לאו משום דסבר כב"ש דלא ניתנו עצים אלא להסקה אלא היכא דחזו להסקה שרו ב"ה לכל דבר ורטיבא דלא חזי להסקה אסרו לכל דבר ולא משום דמוקצה אלא משום דגזרינן בי"ט אטו שבת עכ"ל וכך הם דברי רבינו והמרדכי כ' בשם אבי העזרי כדברי רש"י אבל הרי"ף כתב אין סומכין את הקדירה בבקעת וכן הדלת לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה וכ' הר"ן פי' שכיון שאין מיוחדים אלא להסקה בלבד ואין תורת כלי עליהם יש להם דין מוקצה לגבי שאר מלאכות ומיהו במידי דאיכא תורת כלי עליהם שרי לאישתמושי ביה אפילו למלאכה שאינו מיוחד לה דהא מסיקין בכלים אע"פ שאין מיוחדין להסקה וסוגיין דהכא מחלפא בהדי סוגיין דפרק כל הכלים דהתם מייתינן מתניתין דאין סומכין את הקדירה בבקעת ואמרינן דהיינו טעמא משום דגזרינן י"ט אטו שבת ומפקינן לה מהלכתא דמוקמינן לה כב"ש וכדאיתא התם ולא מדכרינן טעמא דלא ניתנו עצים אלא להסקה והכא לא מדכרינן עלה ב"ש וסוגיין דהכא עיקר משום דאיתא בדוכתא הילכך נקטינן כסוגיין וההיא סוגיא ליתא עכ"ל ודעת הרמב"ם כדעת הרי"ף שכתב בפ"ד אין סומכין את הקדירה ולא את הדלת בבקעת של קורה שלא התירו לטלטל עצים ביו"ט אלא להסקה בלבד עכ"ל ולגבי חיזרא כתב הרי"ף כמסקנא דאסיקנא יבישא שרי רטיבא אסור ויש לתמוה עליו כיון שהוא פסק כמ"ד לא ניתנו עצים אלא להסקה היכי שרי ביבישה לתקעו בצלי ולצלות בו הא מאן דהוה אסר בחיזרא לא הוה אסר אלא מטעם דלא ניתנו עצים אלא להסקה כדאיתא בגמרא וי"ל דאע"ג דלא ניתנו עצים אלא להסקה שרי לתקעו בצלי ולצלות בו מפני שתשמיש זה דומה להסקה והיינו דיהבינן טעמא למאן דשרי מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו כלומר כיון שתשמיש זה לצלות צלי הוא וכי מסיק לה בנורא תשמישו נמי לצלות צלי הוי תשמיש זה דומה להסקה ושרי והר"ן כ' אהא דאמרינן רטיבא אסור לאו למימרא דרטיבא אסור למיתביה בהיסק גדול אלא לומר כיון דרטיבא לא חזי אלא ע"י תערובת לא אמרינן מה לי לצלות בו מה לי לצלות בתערובת גחלתו כיון שאינו ראוי לצלות בגחלתו בפני עצמו כדרך שהוא צולה בו לבדו ע"כ והרמב"ם כתב בפ"ב קוץ רטוב הרי הוא מוקצה מפני שאינו ראוי להסקה לפיכך אסור לו לעשות כמו שפוד לצלות בו בשר ובפ"ד כתב לא תכנס אשה בין העצים ליטול מהם אוד לצלות בו וכתב שם ה"ה כבר נתבאר בפ"ב שקוץ רטוב אסור לצלות בו וקוץ יבש כתבתי שם שמותר ואפשר שאוד ר"ל לדעת רבינו עץ לח ורטוב שאינו ראוי להסקה בפ"ע אבל עץ יבש ודאי מותר כ"כ הרשב"א ז"ל עכ"ל ול"נ דאין צורך לידחק בכך אלא אוד עץ יבש הוא ואפ"ה אין צולין בו ולא דמי לחיזרא שהוא חד ודק כמו שפוד וא"צ תיקון כלל הלכך כיון דיבש הוא שראוי להסקה צולין בו אבל אוד כיון דעב הוא ולא חזי לשפוד בלא תיקון אלא על ידי הדחק אף על גב דיבש הוא שראוי להסקה אין צולין בו ולפי זה צריך לומר שמה שנתן טעם הרמב"ם שם שלא התירו לטלטל עצים ביו"ט אלא להסקה בלבד לא קאי האי טעמא אלא לאין סומכין את הקדירה ולא הדלת בבקעת אבל מ"ש לא תכנס אשה בין העצים ליטול מהם אוד לצלות לא מיתסר אלא מטעמא דפרישית: