וכי אסר המייניה כתב ה"ר דוד אבודרהם בשם הראב"ד דהיינו כשלובש המכנסיים אבל הרמב"ם כת' דהיינו כשחוגר חגורו וז"ל הרא"ה כי אסר המייניה פי' הוא האבנט שהוא צריך לאזור כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה. כי פריס סודרא על רישיה לימא עוטר ישראל בתפארה כתב ה"ר דוד אבודרהם שלא נהגו לאמרה באותן הארצות שאינם מניחים מצנפת לפי שברכה זו נתקנה לפי שהיו עוטרים מצנפת ועכשיו נהגו כל העולם לאמרה אע"פ שאינם עוטרים מצנפת וכן דעת התוס' שכתבו כי פריס סודרא על רישיה וה"ה לכל כובע ולכל כיסוי ונ"ל שטעם ברכה זו לפי שאסור להלך בגילוי הראש כדמשמע בפרק כל כתבי (שבת קיח:) ואפילו לדברי המפרש שאינו אסור לילך בגילוי הראש מ"מ מודה דמדת חסידות הוא שלא לילך בגילוי הראש כמו שיתבאר בסימן צ"א בס"ד (ובס"ה בר"מ בנשא דקכ"ב ב"נ אסור למיזל ד"א בגלויא דרישא משום דמסתלקי חיי מיניה) ולפי שישראל הם המצווין בכך כדי שיהא מורא שמים עליהם אנו מברכים עוטר ישראל ונקט ל' עיטור כלומר דרך מעלה צונו בכך משום דכתיב והיית עטרת תפארת ביד ה' סיים בתפאר': אע"ג דקי"ל דברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך ברכות הללו פותחות בברוך וכתבו התוס' בפ"ג שאכלו (מו:) דטעמא משום דמעיקרא לא נתקנו לברכן סמוכות זו לזו כי שמע תרנגול כי אסר המייניה וכן כולן ועוד דהוו קצרות קצרות והויין כברכת הפירות: