והעריבה שלשין בה כל השנה צריכה הגעלה בפ' כ"ש (לב:) אגני דמחוזא דרגילי למילש בהו כולי' שתא ומשהי בהו חמירא כבית שאור שחימוצו קשה דמי וכתב רבינו ירוחם וכן הדין בכל הכלים שלנו שרגילין ללוש בהם כל השנה אבל אם אין רגילין ללוש בהם תמיד כגון אוגן גדול של נחשת די לו בקליפה דלא בעי הגעלה אלא הרגילין תדיר וכ"כ הרשב"א עכ"ל. והמרדכי כתב בכרק כל שעה שי"א דדוקא עריבות שלשין בהן בכל יום צריכין הגעלה אבל אגני דשאר מקומות שאין מחמיצין בהן העיסה אלא פעם אחד בשבוע יכול להשתמש בהן מצה ומיהו אין להורות כן מפני שהעולם נהגו בהן איסור וי"א דאין חילוק בין אגני דמחוזא לאגני דעלמא בכולהו אין מועיל הגעלה וזהו לפי הסוברים דאין הגעלה מועלת לבית שאור ובית חרוסת. כתב הכלבו על עריבות שלשין בהן כל השנה עכשיו נהגו כל העם שלא ללוש בהן והוא מנהג יפה לפי שא"א לגרדן ולנקותן יפה יפה שלא ישאר משהו חמץ באחת הפחתים או בנקב שאינו נראה לעין : כתב הכלבו הנפה צריך לדקדק בה מאוד ולנקותה מפתיתי החמץ הנדבק בהם ונסרך ונדבק בנקבי אריגת הנפה ובעץ שבו וישפשפו אותם במים יפה ולא יסמכו על מנהג ההגעלה לפי שאינה בהן עיקר לפי שלא נשתמש בהם בחמין וה"ה לכל שאר כלי הלישה כגון הטבלירא"ש והרא"ו והשפשוף בהן עיקר גדול ואחריה ההגעלה הטובה הואיל ונהגו בה עכ"ל ואנו לא ראינו מי שנהג הגעלה בנפה : כתב הכלבו הרחת שקורין פל"א נהגו להגעילה או לקנות חדשה ואפשר לומר שאם ימרקנו הרבה יפה ויחמנה בתוך התנור הרבה שרי בזה דכבולעו כך פולטו. והגהות מיי' כתבו בפ"ה העץ שרודין בו את הפת אין לו תקנה בהגעלה שתשמישו ע"י האור. וכתב בת"ה דמדברי סמ"ק יש להחמיר שלא להכשיר מחמץ למצה עץ המרדה לקלפו בכלי אומנות וגם להגעיל אחר כך דאותו העץ חשיב תשמישו ע"י האור :