היה לה ד' ציציות בארבע כנפות ועשה עוד אחרות וחתך את הראשונות כשרה באחרונות אהא דאמר רבא בפ' התכלת (מנחות מ:) הטיל לבעלת שלש והשלימה לד' פסולה משום תעשה ולא מן העשוי ופריך ומי אמרינן תעשה ולא מן העשוי והא"ר זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין דלמא לבטולי קא מכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא ופי' רש"י הטיל למוטלת שהיה לה ד' ציציות והטיל לה ארבע אחרים כשרה בהני בתראי ואף על גב דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרה בהו: אמר רבא. לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן ביה והכא להכי מכשרה בבתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו ולא הוי מעשה דכיון דעובר על דברי תורה לא מיקרי מעשה הילכך כי פסיק לקמאי היא הויא עשייתן דבתראי אבל שלא לצורך דבעלת שלשה שאינו עובר עליהן הוי מעשה לאקרויי ציצית העשויה בפסול ואיכא כשגמרה תעשה ולא מן העשוי: מעשה איכא. והדרא קושיא לדוכתא וז"ל הרא"ש הטיל למוטלת כשרה פירש"י שהיו לה ארבע ציצית והטיל לה ד' כשירה בהני בתראי אי פסקינהו לקמאי ואע"ג דהנך לאו לצורך עבדינהו בשעת עשייה ל"א הטיל למוטלת כשרה בהנך בתראי ואע"פ דכי עבוד בתראי אכתי לא בטיל קמאי ואשתכח דהנך ג' לאו ציצית נינהו דהא לא צריך להו וכי הדר עביד לרביעי ובטיל הנך קמאי לא קרינא בהו בהנך שלשה ראשונות שבאחרונות תעשה ולא מן העשוי דמפרש טעמא כיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה עכ"ל וכתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל שהחילוק שבין לשון ראשון ללשון אחרון הוא דללשון ראשון אע"פ שעשה כל האחרונות שלא לצורך עכ"ז יכול לבטל הראשונות וללישנא אחרינא אמרינן שהרביעי צריך שיהיה לשם מצות ציצית ואע"פ ששלשה הראשונות עשאם שלא לצורך אין בכאן תעשה ולא מן העשוי וטעם דכיון דקאי בבל תוסיף לא קרינן ביה תעשה פירוש שלעולם שלא לצורך לאו מעשה הוא וא"כ לפ"ז מי שעשה איזה דבר שלא לצורך המצוה ואח"כ נתכוין לצורך המצוה אין זה כשר וקרינן ביה תעשה ולא מן העשוי כדאמרינן לעיל על החוטין היוצאים מן הבגד אבל בכאן אם אנו מכשירין אלו הציציות האחרונות הוא לפי שנעשו בתוספת והו"ל כמוסיף על המצוה שהיתה בכאן ולפיכך הוא כשר מה שאין כן כשלא היה בכאן מצוה ועשה הדבר לתכלית אחר עכ"ל ולע"ד נראה שהחילוק שחילק בין לשון ראשון ללשון אחרון דללשון ראשון אע"פ שעשה כל הד' ציציות שלא לשם מצות ציצית כשרה וללשון אחרון צריך שיעשה הד' לשם מצות ציצית ליתיה מכמה טעמי חדא דלא בעינן כוונה לשם ציצית כמ"ש הרמב"ם עשאה ישראל בלא כוונה כשרה ועוד דכוונה לשם ציצית אינה מענין שמועה זו דשלא לצורך דאמרינן הכא לאו שלא בכוונת מצות ציצית היא כנראה מדברי הרב אלא שלא לצורך היינו שלא היה צריך להם בעת עשייתם שהרי היו שם ציציות אחרות ואין חילוק בין לשון א' ללשון ב' לענין הדין אלא בפירוש השמועה דללשון א' כל ארבעה ציציות כי עבדינהו בעוד הראשונים קיימים לאו לצורך נינהו ואפ"ה כי פסקינהו לקמאי כשרים משום דכיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה ופסיקת קמאי זו היא עשייתן וללשון אחרון אפילו לא היה עושה בעוד הראשונים קיימים אלא ג' ציצית והד' לא היה עושהו עד שחתך ד' הראשונים הוי פסלינן אי לאו טעמא דכיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה ולפי שאין חילוק בין לשון א' ללשון אחרון לענין הדין כלל כתבו רבינו ורבינו ירוחם דין זה סתם שאם חתך את הראשונות כשרה באחרונות ולא חילקו בין עשה הד' לשם מצות ציצית ללא עשאו ונראה מדברי הרא"ש שהוא פוסק כרבא דאמר דכיון דקאי בבל תוסיף לא הוי מעשה ותימא דהא אתקיף ליה רב פפא ולא אהדר ליה מידי ושמא י"ל דס"ל להרא"ש דטעמא דרבא משום דכיון דאי הוה מכוין לאוסופי לא חשיב מעשה ומשו"ה הויא קציצת ציציות הראשונות מעשה כי לא מכוין לאוסופי אלא לבטולי נמי לא חשיב מעשה וזהו דוחק ויותר נ"ל דס"ל להרא"ש דמכוין לאוסופי כ"ע לא פליגי דלא הוי מעשה וכשירה באחרונות ובמכוין לבטולי כ"ע לא פליגי דהוי מעשה והו"ל מן העשוי כי פליגי במטיל סתם דרבא סבר לאוסופי מכוין ורב פפא סבר לבטולי מכוין והא דאתקיף ליה רב פפא לאו לאהדורי קושיא לדוכתא אתא כדפירש"י אלא לומר שהיה קשה בעיניו דברי רבא דאמר דסתמא לאוסופי מכוין דדלמא לבטולי מכוין ורבא לא חש לאהדורי ליה מידי דכיון דמילתא דתלי בסברא הוא אבל מדברי רבינו שכתב וא"א ז"ל לא חילק נראה שלא היה מפרש דברי הרא"ש כך דא"כ הול"ל וא"א ז"ל כתב בהיפך דסתמו הוי כנתכוון להוסיף וכשר באחרונות ואם נתכוון לבטל פסול. ודברי רבינו שכתב וא"א ז"ל לא חילק הם סתומים דאפשר דלא חילק דקאמר היינו לומר דבכל גוונא מכשר ואפשר דהיינו לומר דבכל גוונא פוסל ומיהו מתוך מה שכתבתי יתבאר לך דהיינו לומר דבכל גוונא מכשר וז"ל ברמזים טלית שיש לה ארבע ציציות והטיל בה ארבע אחרות כשירה בארבע האחרונים כשיסיר הראשונים עכ"ל וכן כתב רבינו ירוחם הטיל למוטלת כשירה ופירש"י שהיו לו ארבע ציצית והטיל לה ארבע אחרים כשירה אחר שפסק הראשונים: והיכא דפסקינהו לבתראי נראה דבכל גוונא כשירה בקמאי דדוקא כי בעינן לאכשורי בבתראי הוא דמפלגי בין נתכוון להוסיף לנתכוון לבטל משום דאיכא למימר בהו תעשה ולא מן העשוי אבל בקמאי שנעשו בהכשר כי נתכוון כשהטיל האחרונות להוסיף או לבטל מאי הוי ואפשר דאפילו לא פסקינהו לבתראי כשירה בקמאי וכן יש לדקדק מלשון רש"י שכתוב בספרים דידן הטיל למוטלת כשירה בהני בתראי ואף על פי דהדר פסקינהו לקמאי משמע דכי לא פסקינהו לקמאי יש להכשיר יותר ומיהו נראה דהיינו דוקא היכא דלא נתכוון להוסיף אבל אם נתכוון להוסיף פסולה כל היכא דקיימי תרווייהו אבל הרא"ש כתב בלשון רש"י על הטיל למוטלת כשירה דבהני בתראי כשירה אי פסקינהו לקמאי משמע דדוקא בפסקינהו לקמאי מכשר בבתראי אבל לא פסק לקמאי לא וכ"נ מדברי הרמזים ורבינו ירוחם שכתבתי: