Beit Aharon, Miscellany, R' Asher (the First) of Stolin

דבורים נחמדים מלוקטים מאדומו"ר סבא קדישא כו' הרב הק' ר' אשר זצוקללה"ה מסטאלין זי"ע

שפ"ת אמת תיכון לעד. אפילו מעט [* אולי צ"ל אפי' מעט אמת] ג"כ תיכון לעד:

יתגבר כארי לעמוד בבוקר. פי' בבהירות:

משנכנס אדר מרבין בשמחה. אין שמחה אלא בבשר לב בשר:

יפנה ממדות רעות. ויטול ידיו אהבה ויראה:

עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. סעיף א' וסעיף רל"א:

אוכל תשברו מאתם בכסף. לשון נכספה ותאוה תשברו:

ויוכח אמש. שיוכיח עצמו במה שעשה אמש:

אשר יאכל. בשעת אכילה ושפך את דמו הבהמית. וכסהו בעפר שהוא אפר דם מרה:

חייב אדם למשמש בגדיו. לשון בבגדו:

והרע בעיניך עשיתי. בעינים שהם שלך:

מי שאבד ממנו חותמו. היינו חותם העליון. ממתינין לו עד הערב היינו עד ערב שבת. וערב יום טוב וער"ח. או בו ביום בערב:

השומר אמת לעולם אז עושה משפט לעשוקים: כי אתה שומע תפלת כל פה. אפילו רק פה:

הא דמצי לצעורי נפשי'. לשון קטנות:

נחלה לישראל עבדו. פירוש העבדות:

המאמין לא יחוש. פירוש לא ידאג:

מחץ מתנים קמיו. על ידי מתינות יוכל למחוץ קמיו:

בתוך עמי. לשון גחלים עמומים ג"כ אנכי יושבת:

המקורב להצדיק. כל העשיות טובים כאילו עשאם הוא. ולכן כל חפצו של סנחריב היה להפרידם מחזקי':

שושנת העמקים. מעומקא דלבא:

כל מעיני ב"ך. בכ"ב אותיות:

כמה לך בשרי. פירוש רש"י לשון תאוה ואין לו דמיון. אין לתאוה זו דמיון:

מרבה ישיבה. ישוב הדעת. מרבה חכמה:

וטהרתם מכל טומאותיכם מצידכם. ואחר כך ומכל גלוליכם היינו מחשבות שבפתאום מתגלגלין על האדם. אטהר אתכם בעצמי:

הדעת אותי. מה שאתי הוא הדעת ומה שאין אתי אין זה דעת:

חד אמר שווקים תיקן. תשוקה. וחד אמר מרחצאות. שירחץ ממדות רעות. וחד אמר מטבע. טבע:

לא יחל דברו. אז ככל היוצא מפיו יעשה:

לסיחון מלך האמורי. שעושה טוב כדי שיאמרו עליו שהוא טוב. ולעוג מלך הבשן. מחמת בושה. והרגם משה רבינו עליו השלום:

יציץ ופרח ישראל. יציץ. מי שמציץ על ישראל חס ושלום. ופרח נקודת ישראל שלו:

העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי ג"ע:

כשאדם מדבר לפני המלך על בניו בוודאי דוחפין אותו מפלטין כך כשאדם מדבר חס ושלום לה"ר על שום ישראל הגם במחשבה ר"ל:

ויברכם ביום ההוא לאמר. שלא לומר ולחשוב על יום מחר רק על יום זה:

מחריש לדעת. לשון חרישה:

ואברהם עודנו עומד לפני ד'. גם היום:

קודם אמירת תהלים צריך לקשר א"ע לדוד המלך ע"ה:

בכל ר"ח בא לאדם התחדשות איך להתגבר על היצה"ר:

אני ה' לא שניתי. אין שום השתנות. רק ואתם בני יעקב לא כליתם לשון כלתה נפשי:

בשעה שאומרים הזיי"ן קולות בשבת הוא בחי' מתן תורה:

ותהי האמת נעדרת. שצריך לעדור ולחפור אחרי האמת:

קול מעוררהכונה. וכן להיפך:

אשרי אדם מפחד תמיד. ממי שהוא תמיד:

נתינת אוכלים להצדיק הוא בחי' שושבין שמקרב הניצוצות להעלותם:

ליתן אוכלים על השולחן הוא עבדות גדול. וביותר לפנות הכלים מעל השולחן:

אי אפשר להתקרב אל הצדיק אלא או שיתן לו דבר או שיקח ממנו:

אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כ"א בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. היינו אם בכל הנ"ל יודע אותי בזאת יתהלל:

לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. עוני לשון יחוד כמ"ש ועונתה לא יגרע. והבן:

בנים לא אמון בם. אין להאמין עליהם. שנראה ח"ו לא טוב. ותיכף נעשה צדיק גמור:

בידך אפקיד רוחי פדית אותי. אות ברית:

אין נאה לקבל כבוד. רק שיכאב לו כמו שחותכין את בשרו בסכין:

נהיה לראש. היינו שנהיה מקושרים להראש. הוא הצדיק:

בזה הזמן שנחלשו הכחות ואינו יכול לסגף ולקרר היצר ולקדש א"ע שלא נכסוף להבלי עולם וגם אין בנו דעת להתענות. לכן אין תקנה אלא בתפלה בכל כח שבעמל כחו בתפלה מקרר היצר ומטהר עצמו בכל אות ואות. מה הנחלים מטהרים אף בתי כנסיות ובתי מדרשות:

בשם הרב הק' ר' זוסיא מהאניפאליא זי"ע. כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים זה חשבון תקופות ומזלות. וק' הלא גם ביניהם יש חכמים כאלו. אלא שנראה להם מחמת ידיעתם שיהא כך וישראל מהפכין בתפלתם. זו היא חכמתכם:

כי רגע באפו. אין לאדם לראות אלא רגע שלפניו. ואז חיים ברצונו:

קול ה'. בתפלה: יחולל ל' הורג. אילות תאוות רעות לשון [* אולי צ"ל ל' איולת] אילותי:

רוממות אל בגרונם. אז וחרב פיפיות בידם:

ואת זעקתם שמעת על ים סוף. סוף דכל דרגין

ע"י השירה אז נבהלו אלופי אדום. כחות אם. אילי מואב. כחות אב:

הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח. ובוק"ע חלוני רקיע. בחי' זאת ישנה ג"כ באדם התחתון ע"י יגיעה רבה בתפלה. כמו ובוקע עצים יסכן בם:

תלפיות. תלפיות. רק פה:

אחות לנו קטנה. לשון אחוה. ושדים אין לה. אין לנו יניקה. מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. אין לנו דבורים בתורה ותפלה. והעצה. אם חומה. תחזק עצמך כחומה. שתשיב ליצרך אע"פ שנתלכלכתי עד עכשיו אעפ"כ אתפלל ואעסוק בתורה. אז נבנה עליה טירת כסף. ואם דלת היא שמתנענע לכאן ולכאן. נצור וכו':

כי השביע נפש שוקקה שמשתוקקת להקב"ה. ונפש רעבה ג"כ מילא טוב:

אגרא דכלא דוחקא. א"א לאגרא דכלה אלא ע"י דוחקא. שיהיה אצלו בדוחק כל התענוגים:

ודבריו חיים. כל דבר שהוא בחיות. וקיימים. יש קיום:

שופר של אי"ל. שמשפר כל הכחות:

זכו"ר ושמו"ר בדבור אח"ד. כל שישנו בשמירה:

בזמן שיש מצה ומרור מונחים לפניך. שכל הבחי' באים ממילא בזמן ההוא:

למה נקראת סדרה. שמסדר לכל אותו השבוע:

השבתים של שובבי"ם המה תיקון למי שצריך תיקון:

לך עמי בא בחדריך. בחדרי לבך:

לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. ואז התורה מתברכת בתוך מעיו. כמ"ש חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. כך התורה טוב מעט בכונה מהרבות בלא כונה. ואפי' למד מעט מתברכת בתוך מעיו:

עומדים צפופים. כשאדם עומד במקום אחד אז צפופים ח"ו. ומשתחוים רוחים. היינו בהכנעה. אז רוחים:

לצפות בכל השבוע מתי יבא השבת:

יום שבתון אין לשכוח. זכרו אפי' מעט כריח הניחוח:

טועמיה חיים זכו. בטעימה בעלמא יכול לזכך החיות:

כל הנוטל פרוטה מאיו"ב מתברך. ר"ת. את ה' ויאמינו בה':

כל עמל האדם לפיהו. צריך לעמול ולייגע עד שיוכל לדבר לפני הקב"ה. מפני מה. שגם הנפש. הרצון להשי"ת. לא תמלא. שאינו משתוקק להשי"ת כראוי:

כל המהנה ת"ח הוא סמכין דאורייתא. וצריך להיות אחדות עמו כמו רגלים להגוף:

ורחצת וסכת וגומ'. זה בגדי שבת. זה א"א בלא זה:

עצות מרחוק. כשאין לו שום עצה ח"ו אז ע"י אמונה אומן:

אשרי תמימי דרך. ואשרי יושבי ביתך. והמכריע. אשרי אדם עוז וגו':

הן אמת חפצת בטוחות. לשון טיח וטפל. שמדבק עצמו אל השי"ת:

ופעלכם מאפע. הפעולה והעבודה להשי"ת הוא מיצה"ר גופי'. תועבה יבחר בכם. זה יעשה לכם הבחירה לטוב:

אמר. אתם בורחים מן המלחמה. ואני מכניס עצמי אל המלחמה. וירא מנוחה כי טוב. אע"פ שיכול להיות במנוחה. אינו רוצה בזה. רק ויט שכמו לסבול. עולו של הקב"ה. וללחום מלחמת מצוה:

בכל עת יהיה בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. משל למי שהולך בבגד לבן. וצלוחית שמן על ראשו. שצריך ליזהר מאוד:

אמר אויב ארדוף. אויב טעמו תביר. אותיות ברית. ובזה אמר אויב ארדוף וגומ'. אבל נשפת ברוחך וגומ':

בגמ' בני בניו של המן זכו ללמוד תורה ברבים. ובאמת עמלק לא היה בו שום ניצוץ קדוש. ולכן בעת יצ"מ וקריעת י"ס נבהלו אלופי אדום אילי מואב. שמחמת הנ"ק שהיו בתוכם הרגישו בדבר. משא"כ עמלק שהוא הרע הגמור נלחם עם ישראל. ולכן כשראתה אסתר שהדבר כן בהמן זרעו של עמלק שאין בו שום ניצוץ קדוש. זימנה אותו לסעודה. ויצא המן ביום ההוא שמ"ח וטוב ל"ב. והמה מדות דקדושה. והכניסה בו ע"י זה ניצוץ קדוש. ואז נכנע ונפל לפני הקדושה. וע"י ניה"ק שהכניסה בו אסתר זכו בני בניו ללמוד תורה ברבים: