אמר רבא (פסחים צד.), שיתא אלפי פרסא הוה עלמא, וסומכא דרקיע אלפא פרסא. חדא גמרא, וחדא סברא. סבר לה כי הא דאמר רבה* בר בר חנא אמר רבי יוחנן, כמה מהלך אדם בינוני ביום, עשר פרסאות. מעלות השחר עד הנץ החמה ה' מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים חמשה מילין, נמצא עוביו של הרקיע אחד (-מחמשה-) [מששה] ביום, עד כאן. ומדבר הזה למדו כי הם ז"ל אמרו שבעלות השחר החמה מתחלת לצאת מן הגלגל, וכן כשהיא שוקעת, עוברת לפנים מן הגלגל. אף כי בודאי לפי המסקנה לא נשאר דבר זה כלל, כי מקשה על זה כדאיתא התם, מכל מקום הוי סברי לומר כך מתחלה. ואין לומר כלל כי עלה על דעתם דבר כמו זה, דבר שהחוש ימאן זה.
אבל מה שאמרו כי העולם הוא ששת אלפים פרסה, וסומכי דרקיע אלף פרסה, אל יעלה על דעתך כי שעור זה נתנו לעולם כאשר הוא נמדד בשעור הגשמי. אבל דע לך כי חכמים לא דברו מזה כלל, כי דבר שאינו מגיע אל מהות העולם ואמיתת מהותו, לא דברו מזה כלל. אבל מה שאמרו כי העולם הזה הוא ששה אלפים, רוצה לומר כי מהות השעור הזה הוא אל העולם, מבלי הבטה אל שעור הגשמי, ולא עיינו חכמים רק במהות, ולא בגשמי. ודבר זה הוא מיסודי החכמה, וכבר התבאר זה* בכמה מקומות עניין זה. כי נתנו חכמים שעור קטן, ואין השעור הזה מצד המוחש הנגלה, רק מצד מהותו אמרו כך. כמו שאמרו (מו"ק יח.) פרעה שהיה בימי משה היה כך וכך קטן, ודברו עליו מצד מהותו, וכך תמצא הרבה. וכך להפך, אמרו שיעור גדול, וזה הוא מצד עצם מהותו. ואף אם הוא קטן, אין זה מצד עצם מהותו. וכן אם אמרו עליו שהוא קטן כך וכך, אף אם הוא יותר גדול, זהו מצד אחר, אבל מצד מהותו המופשט מן הגשמית שעורו כך. ואל יקשה לך, כי מופשט מן הגשמות, מה שייך בזה שיעור. דודאי שייך שיעור אף במופשט* מן הגשמות. כי מספר ששה יש לו מהות השלימות, כי במספר ששה בו יושלם הגשם, כי כל גשם יש לו ששה צדדין. ולפיכך מה שאמר כי העולם הוא שש אלפים פרסה, רוצה לומר כי יש לעולם השלימות מצד עצמו, לכך ראוי לו מצד עצמו ששת אלפים. כי העולם הזה גשמי, ושלימות הגשמי הוא ששה, כמו שהתבאר. והרי העולם נברא בששה ימים (שמות כ, יא), ובשביעי שהוא שבת קודש, הוא נבדל מן הששה ימים. ולפיכך ראוי שיהיה גם כן כמו זה שעור העולם, ששת אלפים פרסה, וסומכא דרקיע, שהוא נבדל מן העולם, אלף פרסה. כי כבר התבאר, כי הזמן והגשם דומים מתיחסים ושוים. והרי מבואר כי לא לחנם אמרו השעור כן. וזה פירוש אמתת דברי חכמים, ואם הדברים הם עמוקים מאוד יותר. ובני אדם כאשר יראו כך בדברי חכמים, יאמרו שדעתם על השעור המוחש הגשמי, ולכך היה רחוק בעיניהם שיהיה השעור הגשמי מן העולם ששת אלפים פרסה, וסומכיה דרקיע אלף פרסה. אבל דבר זה אינו, כי לא דברו חכמים מן השעור הגשמי, אבל דבריהם מן מהות העולם, ואמרו כי מהותו הוא שעור הזה, כמו שאמרנו.
ואמרו כי סומכא דרקיע אלף פרסא, ואמר שם (פסחים צד.) שכך נותן הסברא, כי התחלת היום, דהיינו מן עלות השחר עד הנץ החמה, וזה דומה ומתיחס אל הרקיע, שהוא התחלת העולם. ומהלך האדם מן עלות השחר עד הנץ החמה, הוא אחד מששה ממהלך של אדם כל היום. וכמו כן אצל החמה, מהלך שלה מן עלות השחר עד הנץ החמה חלק ששית. וכבר אמרנו (ד"ה אבל מה) כי מהלך החמה ששת אלפים פרסה, שהוא מהות העולם. וכן יש לחשוב הרקיע, שהוא חלק ששית של מהלך כל היום, שהוא ששת אלפים פרסה. ואף כי מהלך החמה שהיא מקפת העולם, ואינה הולכת לארכו של עולם, מכל מקום כיון שמהות העולם הוא ששת אלפים, שכך הוא גמרא, יש לחשוב הרקיע שהוא התחלה, אלפא פרסה. וכך ראוי, כי כשם שראוי לעולם מצד עצמו ששת אלפים פרסה, לפי שזה שייך אל שלימות הגשם, והרקיע שהוא נבדל מן העולם הזה, שכך ענין הרקיע שהוא נבדל מן העולם, והוא כנגד האמצע, שהוא תוך ששת הצדדין שיש לגשם, והוא נבדל מן הששה, כמו שידוע. ולפיכך סומכא דרקיע הוא אלף פרסה. וראוי שיהיה כך, מפני כי העולם הזה הגשמי, גם כן נברא בששה ימים, והשביעי יום השבת, הוא כנגד האמצעי, שהוא נבדל מן הששה. וכנגד זה אמר כי העולם הוא ששת אלפים פרסה, וסומכא דרקיע אלף פרסה. ולכך רבי יהודה סבר, כי שעור מהלך התחלת היום, מן עלות השחר עד הנץ החמה, חלק עשירי מן היום. ואמר כי מהלך האדם י' פרסאות, ומן עלות השחר עד הנץ החמה ד' מילין, כדאיתא התם (פסחים צד.). ויהיה התחלת העולם, שהוא הרקיע, חלק עשירי מן היום. והוא סבר כי זהו נגד עשרה מאמרות שנברא בהם כל העולם (אבות פ"ה מ"א), והרקיע שהוא התחלה, נגד המאמר "בראשית" (בראשית א, א) שהוא התחלה. ולכך אמר כי התחלה, שהוא הרקיע, הוא חלק העשירי מן העולם. וכל הדברים האלו הם עמוקים מאוד. ומכל מקום, כל זה לא נשאר במסקנה.
ויש מפרשים, מה שאמר רבא (פסחים צד.) העולם 'ששת אלפים פרסה', הוא הארץ בלבד. וכן העידו חכמי התכונה, שכדור הארץ ששת אלפים פרסה. אבל אין משמע כך, כי אמר 'העולם' ששת אלפים פרסה, ולא אמר 'הארץ', או 'הישוב', כמו שיתבאר. ועוד, מה שעור נתן מה שבין הארץ לרקיע. רק אם נאמר כיון שהעיקר הוא ישוב העולם, והוא הארץ, נחשב השאר בטל אצל הישוב, שהוא הארץ, לכך אמרו כי העולם ששת אלפים בלבד. וגם זה כמו שאמרנו, כי השעור על מהות העולם בעצמו, ואם הוא יותר גדול, אין זה מהות עצם העולם. וכן 'סומכא דרקיע אלף פרסה', כי הרקיע שאינו מן העולם התחתון לגמרי, רק שהוא מבדיל בין עליונים לתחתונים, וכמו שהעולם הוא ששת אלפים, כנגד ששת ימי המעשה, כך* הרקיע שהוא נבדל מן התחתונים, הוא אלף, שהוא כנגד השבת, שהוא נבדל מששת ימי המעשה. לכך ראוי לעצם העולם ששת אלפים, ולרקיע - אשר הוא נבדל מן העולם - חלק שביעי, שהוא אלף פרסה. ולפיכך אמרו כי העולם ששת אלפים פרסה, והרקיע, שהוא התחלת העולם, אלף פרסה, עד שבזה הרקיע אחד מששה. ומביא ראיה לזה, כי מעלות השחר עד שנגלה השמש, ודבר זה נקרא 'התחלת העולם'. שכבר אמרנו לך פעמים הרבה מאוד, כי הלילה הוא העדר נחשב, ובהתחלת היום הוא התחלת המציאות, ועד שנגלה השמש לגמרי - כל זה הוא 'התחלה' נקרא. ומזה למדו כי התחלת העולם, שהוא הרקיע, הוא גם כן אחד מששה בכל העולם, וכמו שהתבאר למעלה (ד"ה ואמרו כי), ואי אפשר לפרש יותר.
ומקשה על זה (פסחים צד.), שאין ראוי למהות העולם שעור זה, דתניא, מצרים אחד מששים בכוש, וכוש אחד מששים בעולם, ועולם אחד מששים בגן, וגן אחד מששים בעדן, ועדן אחד מששים בגיהנם. נמצא כל העולם כלו ככסוי קדירה לגיהנם, עד כאן. ובמסכת תענית (י.) קאמר, וגיהנם אין לו שעור. אל תטעה בכל הדברים האלו כי שעורים הללו במדה הגשמית, שלא דברו חכמים כלל משעור הגשמי, כי לא היה להם עסק [בזה], רק דבריהם במהות העולם, כמו שאמרנו לך למעלה. ודע, כי מה שאמרו כאן מענין כוש ומענין העולם, הם סתרי החכמה. וכבר אמרנו לך ההפרש שיש בין חכמי ישראל ובין שאר חכמים, כי השגת חכמים ז"ל* במהות, לא בגשמי כלל. אמנם מה שנתנו מדריגה הראשונה למצרים, והשניה לכוש, דברים אלו אי אפשר לפרש רק לאיש חכם גדול ונבון, והוא* יודע כי מצרים כח שלהם כח המים, ולכך היו עובדים את המים, מזה תראה שיש להם התיחסות אל המים. וכושיים יש להם התיחסות אל האש, שהם שחורים (רש"י במדבר יב, א) מכח חום השמש, שהוא אש. ובשביל כך המדריגה הראשונה ארץ מצרים, השניה כוש כולל עליו, ואחר כך העולם. ואמר כי העולם אחד מששים בגן. כי אין ספק כי העולם הזה גשמי, ולכך הגן שאינו גשמי, מדריגה יותר עליונה. והעדן יותר נבדל מן הגן, ולפיכך אמרו (ברכות לד:) "עין לא ראתה אלקים זולתך" (ישעיה סד, ג) זה עדן. נמצא שהמדריגה היותר עליונה הוא העדן. ולפיכך אמרו 'גן אחד מששים בעדן'. ואמרו 'עדן אחד מששים בגיהנם', הדבר הזה אליו*, מפני כי הגיהנם הוא כמו שבארנו במקום אחר שהוא חסר, ולכך באים שם בני אדם החסרים במעשיהם. ודבר החסר* אין ראוי שיוגבל וישוער, כי הגבול והשעור הוא מן השלימות, שהדבר שאין לו גבול ואין לו שעור אין לו שלימות. ולפיכך אמרו במסכת תענית (י.) 'גיהנם אין לו שעור'. וכל זה שהדבר החסר לגמרי, אין ראוי שיוגבל בשעור. הרי התבאר עניין זה מה שאפשר לכתוב ולפרש מזה, כי הדברים הנאמרים פה הם עמוקים מאוד. וכל השעורים הנאמרים כאן, אין השעור הזה שעור גשמי, כי אין לגן ועדן שעור גשמי, רק נאמר על אמתת מהות כל אחד ואחד. ודבר זה די למבינים, כי כבר בארנו זה למעלה באר היטיב*. ואין להאריך בדברים אלו רק שבאנו לפרש שלא נאמרו דברים אלו מאומד ומחשבה, רק כלם נאמרו בחכמה, אך אין כאן מקומן של אלו דברים כלל, רק אמרנו לך כי בכל דבריהם לא באו לפרש שעור הגשמי מן העולם, רק מהות העולם.
עוד מקשה (פסחים צד.), דתנא דבי אליהו, רבי נתן אומר, כל הישוב כולו תחת כוכב אחד יושב. [תדע], שהרי אדם נותן עיניו בכוכב [אחד], הולך למזרח - עומד כנגדו, לארבע רוחות עולם - עומד כנגדו, מכלל הישוב תחת כוכב אחד יושב. ומה שאמרו כאן 'תדע אדם נותן עינו בכוכב אחד, הולך למזרח עומד נגדו', וכן 'לארבע רוחות עומד נגדו', אין הפירוש שהכוכב עומד נגדו כמו שהיה עומד בדרום, כך עומד בצפון. שדבר זה אי אפשר, שדבר זה ידוע כי כאשר האדם בדרום, נראים אליו כוכבי דרום עומדים על האופק גבוה הרבה. וכשהולך לצפון, אין הכוכב ההוא נראה אליו לגמרי. אבל אין הגורם הזה מה שנתרחק מן הכוכב, אבל הגורם הזה הוא שהארץ כדורית, ודבר זה הוא גורם שכאשר הוא בדרום, כוכב הדרומי נראה אליו גבהו הרבה על האופק, וכאשר הוא בצפון, הוא נסתר מעיניו. וזה שאמר 'אדם נותן עיניו בכוכב, הכוכב עומד נגדו. הולך בכל ד' רוחות, הכוכב עומד נגדו', רוצה לומר כאשר תסלק מה שגורם כדורת הארץ, כמו שהתבאר, ימצא אליו הכוכב בשוה. ואם לא היה זה שכל הישוב תחת כוכב אחד, לא היה זה כך.
עוד תא שמע (פסחים צד.), עגלה בצפון, ועקרב בדרום, וכל הישוב אינו יושב רק בין עגלה ועקרב, וכל הישוב אינו רק שעה אחת ביום. תדע, שבחמש חמה במזרח, ובשבעה חמה למערב, חצי שש וחצי שבע חמה בראש כל אדם. ואין הפירוש שאין החמה הולכת נגד הישוב רק שעה אחת ביום, שכיון שהארץ כדורית, הולכת נגד הישוב י"ב שעות, כפי אורך הישוב, לא סרה מן הישוב. ודבר זה ידוע, כי עגולת חצי היום במדינה* המזרחית, אין חצי היום במדינה המערבית. ואם כן איך אמר שכל הישוב כולו אינו רק שעה אחת ביום. אבל הפירוש הוא, אף על גב שכל מקום ומקום יש לו חצי יום מיוחד בפני עצמו, אין לומר שהישוב הוא י"ב שעות ביום, כיון שחצי יום של מדינה זו, אינו חצי יום של מדינה אחרת. ומכיון שאין החמה מהלכת בגובה השמים נגד ראש בני אדם בכל מדינה ומדינה רק שעה אחת, מן חצי ששית עד חצי שביעית, ולפני חצי ששית ואחר חצי שביעית אינו נחשב שהולך נגד הישוב, כיון שהחמה הוא במזרח ובמערב, בצדדין. ולא נחשב שהחמה נגד הישוב, שהוא הארץ, שהיא באמצע, רק כאשר החמה בגובה השמים נגד ראש האדם, כי אז החמה היא באמצע השמים, ואז נחשב החמה נגד הישוב שהוא באמצע.
ואם תאמר, אם כן אין ראוי שיהיה נחשב שהחמה עומדת בגובה רק רגע אחד, והוא רגע עמידת השמש בתכלית הגובה. אבל אין שעור חכמים כך. שהרי לענין הקרבת תמיד של בין הערביים, אין נחשב שהחמה במערב רק מחצי שביעית. וכן לענין תפילת מנחה, לא נחשב שהחמה היא במערב עד חצי שבע, לא כאשר עברה השעה הששית. ודבר זה על פי החכמה, כי הזמן הוא מדובק, ואין הזמן נחלק, רק מדובק הוא. ולפיכך דבק* סוף שש אל תחלת שבע, ואין כאן עדיין השתנות זמן, ואין חלוק בזמן בין* סוף שש לתחלת שבע. אבל אין דבוק סוף שש לסוף שבע, כי זה נחשב ריחוק. ולכך אחר חצי שבע, הזמן מתחלק, ולא נחלק תחלת שבע מסוף שש. וזהו טעם דברי חכמים, שאמרו (ברכות כו:) שזמן תפלת המנחה שהוא אחר חצי שבע. ולא יחלק סוף שש להיות חצי היום, מפני שהזמן מדובק. ואמר שזמן שראוי שיהיה מתחלת שבע - הוא אחר חצי שבע, שאז הזמן נחלק. וכמו כך בעצמו המקום הוא מדובק. וכאשר השמש עומד בחצי שמים, לא נחשב שעברה חצי שמים עד שעברה כמו שעור מהלך חצי שעה מן נקודת הגובה, שאז משתנה מקום החמה לומר שהחמה במערב. ולא יאמר שהחמה במזרח רק קודם חצי שש, שאין כאן דבוק לומר שדבק* תחלת שש אל סוף שש. ולפיכך אמרו שהישוב הוא שעה אחת, הוא שעת עמידת החמה בגובה שהוא באמצע השמים, וזה נחשב שהוא כנגד הישוב, שהוא באמצע. ולא שיהיה כוונתם כלל שהישוב כל כך גדול, חלק אחד מי"ב חלקים מה שמהלכת החמה ביום, שדבר זה אינו, רק הכוונה פה שהחמה נחשבת שנכנסת אל הישוב שעה אחת ביום, מפני כי שעה אחת נחשב שהחמה באמצע השמים, והאמצע נאמר עליו שהוא נגד הישוב.
אמר רבי יוחנן בן זכאי (פסחים צד.), מה תשובה השיב בת קול לאותו רשע בשעה שאמר (ישעיה יד, יד) "אעלה על במתי עב אדמה לעליון". יצאת בת קול ואמרה לו; רשע בן רשע, [בן בנו של נמרוד הרשע], שהמריד את העולם במלכותו. כמה שנותיו של אדם, שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, שנאמר (תהלים צ, י) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". מן הארץ עד לרקיע כמה הוי, מהלך חמש מאות שנה. ועוביו של רקיע כמה הוה, חמש מאות שנה. ובין רקיע לרקיע כמה, מהלך חמש מאות שנה. וכן בין כל רקיע לרקיע, חמש מאות שנה, (ישעיה יד, טו) "אך אל שאול תורד אל ירכתי בור", עד כאן. ובני אדם מבינים אלו הרקיעים הנאמרים הם הגלגלים, כמו גלגל חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ולפיכך אמרו כי לדעת רז"ל יש רקות* בין רקיע לרקיע. אבל כבר אמרנו לך שכל הדברים האלו הם טעות, כי הרקיע הנאמר פה אינו גוף ממושש, אבל הרקיע הוא תחלת העולם, זהו עניין הרקיע הנאמר במעשה בראשית. ורוצה לומר, כי שבעה הבדלים יש מן התחתונים לעליונים, כל כך מובדלים העליונים מן התחתונים. וכל הבדל והבדל מן אלו ז' הבדלים הוא כמו הבדל מן הארץ שהיא מתחתונים עד הרקיע, שהוא ההבדל הגמור. ולפיכך לא קשיא מה שאמרו כי בין כל רקיע לרקיע כל כך, שאין כאן גוף ממושש, כי אין הרקיע הזה גשמי, וכן כל הרחקים הנאמרים כאן אין שעור מורגש. וכאשר יאמרו כי מן הארץ עד הרקיע ת"ק שנה, רוצה לומר שיש לעולם מהות שעור זה ת"ק שנה, כי כל כך היה* ההבדל בין זה לזה. כי לא דברו חכמים כלל מרוחק המורגש, רק כל דבריהם מופשטים מן הגשמות, וכבר נתבאר זה פעמים הרבה. ובני אדם יחשבו כי כל זה נאמר על רוחק גשמי, ואין הדבר כך, ולפיכך טעו בדבריהם מאוד. כלל הדבר בזה, כי כל דברי חכמים הם מצד השכל, והם חושבים כי כל דבריהם הנאמרים בשעור הגשמי המוחש. ועוד טעו בשם ה"רקיע" הנאמר בדברי חכמים, כי הרקיע הנאמר בדברי חכמים [הוא] כמו הרקיע הנאמר בתורה, ואין הרקיע הוא הגלגל, אבל שם ה"רקיע" נאמר על המבדיל בין עליונים ותחתונים. ועוד יתבאר זה, כי זה העיקר שלא הבינו הם, אלו הם* ז' רקיעים (חגיגה יב:) כמו שאמרנו. ודי בזה למבינים וליודעי מדע, הנכנסים בחדרי החכמה הפנימית.
בפרק קמא דיומא (כ:), מפני מה קולו של אדם אינו נשמע ביום כדרך שנשמע בלילה, מפני גלגל חמה שמנסר ברקיע, כחרש המנסר בארזים. וההוא חגרא דיומא 'לא' שמיה, שנאמר (דניאל ד, לב) וכל דיירי ארעא כלא חשיבין, עד כאן. ואומרים כי דעת חכמים שהחמה קורע הרקיע, שהוא גלגל חמה, וחוזר הרקיע להתחבר, ולמחר חוזר לנסר אותו. וגם זה כמו שאר דברים שאומרים עליהם. ואילו היה דעתם כך, היו אומרים 'החמה מנסר בגלגל'. אבל כבר אמרנו לך למעלה, כי אין שם "הרקיע" נופל רק על התחלת העולם המבדיל בין עליונים ותחתונים. ומה שאמר כאן כי 'החמה מנסר ברקיע', דע כי באו להודיע בזה עניין החמה ומהותה, כי היא מיוחדת מושלת בתחתונים. ומפני זה אמרו ש'החמה מנסר ברקיע', כי דבר שהוא מושל על דבר, פועל בו* ומבטל אותו, כי אין להם חבור ביחד. וכבר אמרנו לך כי הרקיע הזה הוא התחלת התחתונים, ואין הרקיע הזה הוא הגלגל. ומפני כי הרקיע הזה מבדיל בין עליונים ותחתונים, ועל זה אמר כי תנועת החמה מנסר ברקיע, שכל מנסר מבטל ומסלק הדבר שהוא מנסר בו. ולכך אמר "חגרא דיומא 'לא' שמיה", רוצה לומר שמנסר החמה ופועלת ברקיע, עד שיש כאן בחינה מה ברקיע שהוא ללא לגמרי, במקום שהחמה מנסר. ואין דומה לשאר מנסר, אשר אינו* מנסר הדבר לגמרי ומבטל אותו, אבל זה מבטל אותו לגמרי, ולכך נקראו הנסורת 'לא'. ומביא ראיה דכתיב (דניאל ד, לב) "וכל דיירי ארעא כלא חשיבין", אבל הכ"ף מורה שיש דבר שהוא 'לא', ודבר זה מה שהחמה פועלת ברקיע, דבר זה נחשב 'לא', כמו שהתבאר. ולפי* גודל הפעל שהיא פועלת בעולם, ובזה אין בעולם השקט והנחה מכח חמה שהיא פועלת, ולכך בשביל זה אין קולו* של אדם נשמע, מפני החמה שמנסרת ברקיע. רוצה לומר, גודל הפעולה שהחמה פועלת בעולם על ידי תנועת החמה. והמבין יבין, שכל הדברים הנאמרים כאן הם ברורים בכל הדברים האלו באין ספק כלל, ויורה זה המאמר שאחריו.