פרק הכונס (ב"ק ס:), תנו רבנן, כלבים צועקים, מלאך המות בא לעיר. כלבים שוחקים, אליהו בא לעיר. והני מילי דלית בהו נקיבה, עד כאן. ודבר זה הוא כקוץ בעיניהם, כי מה עניין הכלב אל המלאך המות, ומכל שכן שאין ענינו לאליהו שירגיש* בזה. והאמת לא היה ראוי התימה בזה, כי חסרון הידיעה אין שאלה, ואף אין צריך תשובה על זה, שאין קטני השכל יודעים ומשיגים בגדולי השכל, ולכך אין שאלה אם לא נדע בדבריהם. ודבר זה לא יוכל האדם להכחיש חכמתם, כאשר נראה בדבריהם, והם הרבה מאוד מאוד במצות התורה שפרשו לנו, וזולתם לא נדע דבר. וגם במשפטיהם, שהם אמת וצדק מאוד, ולא יוכל האדם להכחיש זה. ואם עתה לא נדע ונבין בדבריהם, אין זה שאלה מה שלא עמדו על דבריהם. רק אם היו שואלים בסתירה על דבריהם, לא חסרון דעת השואל שאינו מבין דבריהם. (-שאם* כן היה סתירה על תורת משה, כי מעט מעט נדע טעם הדבר, רק נסמך אהמנותא דמשה. וכך כל הנבראים-). ואם כן לא היה זה ראוי להיות בא בשאלה, ואין צריך תשובה על זה. אבל האמת לא נכחיד.
דע כאשר ישיג האדם בדבריהם, ידע ידיעה אמיתית שהיו יודעים בסתרי החכמה, ובחלוק המינים, וסדור וקשור שלהם מאוד מאוד, והכל בדרך חכמה אלקית. ולא היה דבריהם בדרך הטבע בחמימות וקרירות יבשות ולחות, רק הכל בסדר השכלי, וזה ראוי לחכמים אלקיים. והנה הם ידעו בענין הנמצאים, וידעו שהאדם הוא מלך על כל הנבראים התחתונים. והכלב הוא הפך זה, שהוא הפחות והשפל מכל בעלי חיים, והוא רחוק מן האדם. וכבר נתבאר זה למעלה גם כן, והארכנו בזה. ולא צדקו הדברים אם נאמר שכל בעלי חיים שאינם מדברים, שיהיו נכללים בעניין אחד, "והאריה כבקר יאכל תבן" (ישעיה סה, כה). ואם האמת הוא כך, שכלם ענין אחד נגד האדם, מכל מקום יש באיזה מהם דבר מה [של שלימות], לא שיהיה זה שלימות שיש לו תכלית אחרון, כי עד שם לא בא, אבל יש מהם שיש בהם בחינה מה של שלימות. והכלב הוא הפחות והשפל. וחכמינו ז"ל קראו הכלב עני בבעלי חיים, כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שבת קנ"ה:), דאמרו שם, אמר רב פפא, לית עתיר מחזיר, ולית עניא מכלבא, עד כאן. והכתובים מורים על שפלותו, שכאשר זכרו בריאה פחותה אמר (ש"ב ג, ח) "הראש כלב אנכי", (איוב ל, א) "אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני". והדבר הוא מפורסם מן הבריות, עד שיספרו הכל בזה.
ומעתה יש לך לדעת, כי אם זה שהאדם הוא היותר במעלה מכל התחתונים, והוא קרוב אל המדריגה הרוחנית ביותר מכל שאר הנבראים, עד שהוא יתברך מדבר עמו, אבל כשהרוחנים* לא נשלחו לדבר עם האדם, אין לומר בזה שהוא מקבל הרגשה מן רוחניים יותר מן שאר הנבראים, ואדרבא, בעלי חיים קודמים. ודבר זה העידו עליו חכמים באמונתם, שהרי האתון הרגישה המלאך (במדבר כב, כג), ולא בלעם, אמרו על זה (רש"י שם) מכאן שנתנה רשות לבהמה לראות יותר מן האדם. וזה שלא נשלח המלאך מתחלה לדבר עם בלעם, רק לשטן לו בדרך (שם פסוק כב), ולפי מדרגת צורתו של אדם, יש לו צורה חשובה מיוחדת, שלא נמצא במלאכים, במה שהוא בצלם אלקים (בראשית א, כז), ומצד הזה הוא מיוחד נבדל מן המלאכים. ומפני ההבדל שבין האדם והרוחנים, לא יקבל הרגשה מהם, כמו שהוא בבעלי חיים, כי לשפלות צורתן לא שייך הבדל בהם כלל, ומקבלים הרגשה. ולפיכך (במדבר כב, לא) "ויגל ה' את עיני בלעם", כאילו היתה סתימה בינו ובין הרוחנים, עד שהיה צריך שיהיה נגלה אליו הרוחנים. וכל עוד שהצורה היא יותר שלימה, יש התיחדות בה, ויש הבדל בינו ובין הרוחנים. שאין ספק כי מה שראתה האתון את* המלאך, לא היתה נבואה, ולא היה שורה עליה רוח נבואה. אבל מצד הגלות הכח של המלאך בעולם הגשמי*, היה מקבל האתון דבר זה. אף כי הוא בעל חי, סוף סוף הנפש המדמה היה מקבל הדמיון ההוא בהגלות כח הרוחנים בתחתונים, אף אם אינו רואה המקבל, מכל מקום הוא מרגיש בשנוי, ומקבל שנוי. וכמו שאמר הכתוב (ר' דניאל י, ז) "וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר אתי לא ראו אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא". הרי שהמקבל מקבל ומרגיש שנוי.
וזה שאמר 'כלבים צועקים, מלאך המות בא לעיר'. כי תמצא בבעל חי זה הצעקה והיללה יותר ממה שתמצא בכל בעלי חיים, כאשר נראה לחוש. ואין ספק כי דבר זה אינו נמשך אחר חומרו, אבל דבר זה סגולה נמשך אחר הצורה, מפני שפלות וחסרון הדבק בצורה הזאת, הוא מסוגל בדבר זה שהוא צועק ומילל, כמו כל מי שימצא אצלו החסרון וההעדר הוא צועק ומיילל. ולפיכך אמרו 'כלבים צועקים, מלאך המות בא לעיר'. כי המלאך המות בחלקו הוא ההפסד והשנוי בעולם. ואין תמיה אם ימצא כח אחד שבחלקו* ההפסד והחסרון, שגם כן ימצא כוכב מאדים שבחלקו החורבן וההפסד, כך ימצא כח רוחני ממונה על ההעדר וההפסד. ולפיכך כמו שהצעקה נמצא בבעל חי הזה, והוא מפני החסרון וההעדר בבעל חי זה יותר הדבק, ולכך כאשר נגלה כח על ההעדר בעולם, כי* לפעמים יש שעה וזמן שימשול כח זה יותר בעולם, כאשר ידוע לכל, כי הזמנים מיוחדים לכחות. ולפיכך אמר כאשר מלאך המות בא לעיר, שהשעה מוכן לממשלת כח הזה, כלבים צועקים מיללים, כאשר ימשול כח זה בעולם. נמצא בעל חי זה הרגשה בדבר זה משני פנים; האחד, מצד שהוא פחות ושפל בצורה, לכך הוא מרגיש יותר, כמו שהתבאר למעלה. והשני, כי הוא מוכן ליללה וצעקה. ומן הכח הזה שמושל בעולם, מתחדש יללה, ולכך הוא מוכן אל ההרגשה בדבר זה בפרט.
וכמו שמרגיש בעל חי זה כאשר מושל הכח אשר ממנו ההפסד, כך מרגיש בעל חי הזה בכח אשר ממנו שלום וקיום. כי המרגיש בהפך אחד, מרגיש גם כן בשני, כי הרגשת הפכים אחד, ומי שמרגיש בחום, מרגיש בקור. לכך שחוק בעל חי זה ראיה שמושל באותו זמן ובאותה שעה כח השלום וכח החיים. כי אליהו ז"ל הפך המלאך המות; כי המלאך המות הוא שממנו החסרון וההפסד, ואליהו ז"ל ממנו נמצא השלום והחיים. כאשר הזמן הוא שמושל כח זה בעולם, הוא כח החיים, לכך ימצא שחוק אצל המיוחדים אל יללה וצעקה. וכל הדברים האלו הם סגולה בלבד, מה שמסוגל לו כל מין ומין. עם שהדברים האלו הם עוד סתרי חכמה ותבונה מאוד מאוד, כי גם השחוק למי שיבין דברים אלו בכלבים הוא גם כן סגולה להם, כמו שנראה לעינים שלא ימצא השחוק רק במין זה, ולא בשום מין בעל חי. לכך העידו על זה חכמי האמת בפרק מציאת האשה, דאמר שם איכא בינייהו דמשחקת בכלבים, כדאיתא שם. הרי שהשחוק הוא יותר בכלבים ממה שהוא בשאר בעלי חיים, ודבר זה נראה וידוע. אך אין לפרש עוד, כי הוא דברי חכמה בסדר המציאות. והכלל בזה, כי כאשר ימשול כח אחד בעולם, יש דברים בתחתונים ירומו לעומתם, ובנוחם ינוחו. ודבר זה חכמת המציאות, עד שהוא דבר חכמה רמה למעלה למעלה.