בפרק קמא דברכות (ז.), אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא, מניין שהקב"ה מתפלל, שנאמר (ישעיה נו, ז) "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי", 'בבית תפלתם' לא נאמר, אלא "בבית תפילתי", מלמד שהקב"ה מצלי. מאי* מצלי, יהי רצון מלפני שיכבשו רחמיי את כעסי, ויגולו רחמיי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת הרחמים, ואכנס עמהם לפנים משורת הדין, עד כאן.
והמאמר הזה רבים זורקים בו מרה, כי למי יתפלל, כי אין זולתו, וביכולתו הכל. ועתה ראו נא, כי מי הוא זולתם אשר הורו לנו וקבעו בנו אחדות השם יתברך ערב ובוקר, ויכלתו וגבורתו, כאשר סדרו לפנינו סדר התפילה והברכות. וכי יעלה על הדעת שאחר כל זה, יהיו הם אומרים דבר כזה חס ושלום, להיות בדעתם ענין זה. אבל דבר זה מפני שרחוקה דעתם מדעתנו, והם ידעו סתרי החכמה והתפילה, ומהות ענין התפילה, ומהו לשון 'תפילה'. שכאשר תתבונן בלשון 'תפילה', הוא מלשון 'פלל', וכדכתיב (תהלים קו, ל) "ויעמד פנחס ויפלל", ודבר זה מפורסם. ולשון 'פלל' כמו שפירש רש"י על "ראות פניך לא פללתי" (בראשית מח, יא), שהוא לשון מחשבה, וכמו (ישעיה טז, ג) "הביאי* עצה עשי* פלילה". וכמו כן תרגם אונקלוס (בראשית שם) 'למחזי אנפיך לא סברית'. ונקראו הדיינים 'פלילים', מפני שהוא שופט במחשבתו; דבר זה כך הוא, ודבר זה כך הוא. וזהו לשון 'תפילין' גם כן, מלשון מחשבה, שהתפילין הם לאות ולזכרון בין עיניו (שמות יג, ט), והזכרון הוא במחשבה. ולכך התפילין הם על הראש, ששם המחשבה, שיהיה מחשבתו תמיד כי הוא יתברך לו לאלקים. וכן הם כנגד לבו, שיהיה לבו אל השם יתברך תמיד. והציצית על שם הראיה, מלשון (שיה"ש ב, טו) "מציץ מן החרכים". ובתפילין כתיב (שמות יג, ט) "ולזכרון בין עיניך", ובציצית* (במדבר טו, לט) "וראיתם".
ונקראת התפילה מלשון 'פלל', שהוא לשון מחשבה, כי התפילה צריכה כוונה ומחשבה שיעשה השם יתברך חפצו ורצונו, ודבר זה נקרא 'תפילה', שרצונו ומחשבתו חפץ ומבקש הטוב*. וזה שאמר 'מנין שהקב"ה מתפלל', מפני שהוא יתברך הטוב האמיתי, ורב חסד (שמות לד, ו), נקרא "חפץ בחסד", ומבקש הטוב. וזה שהוא יתברך מתפלל, רוצה לומר בקשת הטוב. והרי אין ענין התפילה רק בקשה, וזהו עצם לשון התפילה בכל מקום. רק אצל האדם בקשתו הוא מהשם יתברך, ואם לא כן, מה מועיל בקשתו כאשר יבקש דבר. ומכל מקום לשון תפילה לשון בקשה. וקאמר שהשם יתברך חפץ ומבקש בדבר זה, שיהיה הרצון לפניו שיכבשו רחמיו את כעסו, וינהג עם בניו במדת הרחמים, ויכנס לפנים משורת הדין. ומה שאמרו לשון זה 'שהקב"ה מתפלל', ולא אמרו 'שהקב"ה חפץ', או 'מבקש', דבר זה יתבאר בסמוך למה אמרו בזה הלשון דוקא.
אמנם מה שאמר שהקב"ה* מתפלל 'יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי', ולא שהקב"ה מתפלל 'שיכבשו רחמי את כעסי', כי למה יחפוץ שיהיה הרצון כך. שזה אין קשיא, כי לכך אמר 'יהי רצון', שעל ידי הרצון נמצא הדבר שהוא מבקש בשלימות הגמור. ואם היה התפילה 'שיכבשו רחמי את כעסי', לא היה נמצא בשלימות הגמור שיכבשו רחמיו את* כעסו. ולפיכך רוב הבקשות 'יהי רצון וכו", שעל ידי הרצון הגמור נמצא הדבר שהוא מבקש בשלימות ממנו יתברך. ולפיכך אמר שהתפילה, רוצה לומר בקשתו וחפצו, שיהיה הרצון הגמור על זה. והפרש גדול יש בין 'חפץ' ובין 'רצון', שזה נאמר על הרצון הגמור, ואז נמצא הענין בשלימות כאשר הרצון כך, ודבר ברור הוא זה.
והרמב"ם כתב בספרו בחלק ב' בפרק י"ח, כי הפועל ברצון, ולא יפעל בשביל תכלית מה, רק שהוא נמשך לרצונו, כאשר יפעל מפעל מה שלא פעל עד עתה, אין זה שנוי דעת שפעל עתה מה שלא פעל עד עתה, כי זהו אמתת הרצון בעצמו, שירצה, ואין זה שנוי בו. ולפי זה אמר שהוא מתפלל 'יהי רצון וכו", כי על ידי הרצון הוא עושה מה שירצה, ונכנס לפנים משורת הדין. דאם לא כן, היה שנוי חס ושלום אצלו מן לא רוצה אל רוצה. וכאשר התפילה 'יהי רצון', אין אצלו שנוי כלל, כי הכל נמשך אחר הרצון. וכך הוא הרצון, שירצה ולא ירצה, ואין זה שנוי. לכך אמרו זה הלשון 'יהי רצון'. אך פירוש ראשון ברור בלי ספק.
ובשביל שהוא יתברך הטוב, ומבקש שיפעול הטוב, תפילתו שיהיה הרצון לכנוס לפנים משורת הדין. ואם לא כן שהוא יתברך מבקש דבר זה, לא היה נמצא דבר זה. כי דבר שהוא במדת המשפט, אין צריך שיבקש ויחפוץ אותו דבר, כי מדת המשפט נותן מעצמו שיהיה זה, ואין צריך לזה בקשה. אבל דבר שהוא אינו מצד המשפט, כמו דבר זה שיכנוס לפנים משורת הדין, וינהג במדת הרחמים, אם לא היה שהוא יתברך חפץ ומבקש הטוב, לא היה נמצא דבר זה. רק שהוא יתברך חפץ ומבקש הטוב בכל כוונתו וחפצו. ולכך אמרו 'שהקב"ה מתפלל'. כי התפילה הוא בקשה גמורה מאוד, שכך הוא כל תפילה, בקשה גמורה לעשות הטוב. וזה תפילתו יתברך, שיכבשו רחמיו את* כעסו, וינהג עם בניו במדת הרחמים ולפנים משורת הדין. ובשביל זה נמצא בעולם הטוב, אף כי אינו מצד הדין, ואין ראוי שיהיה נמצא בעולם דבר שאינו מצד המשפט. רק שמצד שהוא יתברך הטוב הגמור, מבקש שיפעול הטוב. שכל אשר הוא טוב מבקש לפעול הטוב. והפך זה, "נפש רשע איותה רע" (משלי כא, י), וחפץ ומשתוקק לרע לעשות.
ואילו אמר בזה הלשון; שהוא יתברך הטוב בעצמו, ולכך מבקש שיפעול הטוב, היו הדברים מרוצים ומקובלים. וכך הוא ענין זה בעצמו, רק שאמרו בלשון תפילה, מפני הכתוב שהביאו לראיה (ישעיה נו, ז) "ושמחתים בבית תפילתי", 'בבית תפילתם' לא נאמר, אלא "בבית תפילתי", עד כאן. וביאור ענין זה, כי 'בית תפילתם' הוא בית המקדש, ששם הוא תפילתם של ישראל אל השם יתברך, שינהג עמהם במדת טובו ולפנים משורת הדין. ובשביל כך גם כן הוא יתברך, שהוא הטוב האמיתי, מבקש לפעול הטוב כפי רצונם ובקשתם. ואם לא היה זה שהם מבקשים מאתו יתברך ומתפללים אליו, אין ראוי שהוא יחפוץ ויבקש לעשות הטוב להם, אחר שהם אינם מבקשים ממנו. לכך בית תפילת ישראל הוא בית תפלת הקב"ה. ומפני זה נקרא מה שהשם יתברך חפץ ומבקש בלשון 'תפילה', בלשון הכתוב. ועוד כי ראוי שיהיה דוקא בלשון 'תפילה', כי התפילה הוא מגיע אל עצמו של מתפלל, שהמתפלל הוא מבקש דבר שהוא חפץ בו, ומגיע דבר זה אל עצמו. ומפני שהשם יתברך הטוב, מבקש לפעול הטוב, נמצא כי דבר זה מגיע לעצמו, כאשר הטוב מבקש לפעול הטוב. ולפיכך אמר 'שהקב"ה מתפלל'.
אבל העיקר כמו שאמרנו, כי הבדל יש בין בקשה לבקשה; כי יש בקשה ואינו מתחזק כל כך בבקשה, לפי שאין הדבר שהוא מבקש כל כך יוצא מן הראוי, עד שצריך להתחזק. אבל התפילה הוא על דבר שאינו ראוי להיות נעשה מעצמו, אם לא ההתחזקות. לפיכך נקרא 'תפילה', שהוא נאמר על מחשבתו וכוונתו, שהוא לזה ביותר. וזה מה שאמרו בפרק ה' דברכות (לב:) ד' צריכים חיזוק, ואלו הן; תורה, ומעשים טובים, ותפילה, ודרך* ארץ. ואמר שם, תפילה מנין, שנאמר (תהלים כז, יד) "חזק ואמץ לבך". רוצה לומר מפני שהוא מבקש דבר שלא נתן לו השם יתברך לפי טבעו, לכך צריך חזוק בתפלה, שהרי מבקש דבר שאינו ראוי לו. וכן מה שהוא יתברך חפץ בדבר שאינו לפי המשפט, והוא לפנים משורת הדין, דבר זה נקראת* 'תפילה', שהוא יתברך חפץ מאוד מאוד בדבר זה לכנוס לפנים משורת הדין. ולפי זה הכל כפשוטו, שהוא יתברך חפץ בדבר מאוד שיכבשו רחמיו את* כעסו, וזהו תפילתו מה שהוא חפץ בדבר שאינו ראוי לפי המשפט. וכך דבר שאינו לפי המשפט*, והוא חפץ שיהיה דבר זה, השם יתברך עושה על ידי כי חפצו ובקשתו מאוד לדבר זה, וזהו תפילתו יתברך. הרי מה שאמרו 'שהקב"ה מתפלל יהי רצון וכו", בארו בזה שהשם יתברך חפץ מאוד מאוד שיהיה נמצא הרצון שיכבשו רחמיו את כעסו. וכאשר יהיה זה על ידי רצון השם יתברך, אז יהיה כבישת הכעס בשלימות לגמרי. ופירוש ברור ונכון בלי ספק.
ובדבר זה באו לגלות [שיש] להרחיק דעת הפלוסופים, שאמרו שכל הדברים באו מאתו יתברך על צד החיוב, מבלי שיכוין וירצה לעשות, רק באים על צד החיוב. וחכמינו הרחיקו דברים אלו, ואומרים שבאים* מאתו על צד הכוונה והרצון. ולכך אמרו שהוא יתברך מתפלל, כי החפץ ומבקש דבר, אין אותו דבר מחויב. שאם היה אותו דבר מחויב, לא היה צריך לבקש שיהיה אותו דבר, כיון שהוא מחויב. ולפיכך אמרו שהוא יתברך מתפלל, רוצה לומר מבקש שיהיה דבר שאינו מחויב, כמו זה שיכנוס עמהם לפנים משורת הדין. ולדברי הפלוסופים אי אפשר שימצא בעולם רק דין, כיון שהם אומרים שהכל מצד החיוב. וידוע כי דבר שהוא לפנים משורת הדין אינו מצד החיוב. ולדעתם אין בעולם נמצא מאתו יתברך רק דין. ודבר זה באו החכמים להרחיק, שאין הדבר כך, רק שהוא יתברך עושה חסד, ונכנס לפנים משורת הדין, וזה על ידי שרוצה ומבקש הטוב.
ומה שאמרו כי איך אפשר שנאמר שהוא יתברך יעשה דבר לפנים משורת הדין, כי הוא יתברך השלם בתכלית השלימות, ואיך יעשה דבר שאינו מצד המשפט. כי דבר שהמשפט נותן הוא ראוי שיהיה בעצמו, ודבר שאין המשפט נותן, אין ראוי שיהיה, ולמה יחפוץ בדבר שאינו ראוי מצד המשפט. זה אין קשיא, כי הוא יתברך מבקש וחפץ שיפעל* הטוב כמו שאמרנו, כי אשר הוא הטוב בעצמו מבקש לפעול הטוב. ומפני כך מבקש הוא יתברך שיפעול הטוב, ויכנוס לפנים משורת הדין, וזהו הטוב הגמור שאין בו דין. ומפני שהוא יתברך הטוב, נמצא ממנו הטוב, אף שאינו לפי הדין, וזהו מצד טובו. גם לא שייך בזה שיהיה לו שנוי רצון מן לא רוצה אל רוצה, כי זהו אמתת הרצון לעשות מה שירצה וכשירצה, ולכך אמר 'יהי רצון', כדלעיל. ועוד, כי ראוי שיכנוס להם לפנים משורת הדין כאשר המקבל מבקש, וכמו שהתבאר למעלה, דכתיב (ישעיה נו, ז) "ושמחתים בבית תפילתי", כי בית תפילת ישראל הוא גורם תפילת הקב"ה גם כן, כמו שהתבאר למעלה, ואין כאן שנוי משפט ולא שנוי רצון.
ורש"י ז"ל פירוש על פסוק בספר תהלים (עב, טו) "כל היום יברכנהו", וזה לשונו; 'היא* התפילה, היא הברכה*, כשהקב"ה אומר [לאדם] 'ברוך תהיה', הוא לשון תפילה, עד כאן. ורוצה לומר גם כן כמו שאמרנו, כי החפץ מן השם יתברך על הדבר הוא נקרא 'תפילה'. הרי כי הדברים האלה לא יערוך אותם כל זהב ואבני יקר בעולם, מה שהשיבו לאותם שהם להרע, ואומרים כי הכל מושפע מאתו על צד החיוב, מבלי כוונה ורצון. והם דחו דבריהם ולמדו טוב טעם ודעת אותנו. וכאשר תבין לשון 'שהקב"ה מתפלל', לשון זה בעצמו מורה לנו הפך דבריהם. כי הם אמרו שהדברים באים מאתו שלא מצד הכוונה וחפץ, רק מושפעים מאתו על צד החיוב. ולשון 'תפילה' הוא מורה על הכוונה וחפץ בפרט, כמו שהתבאר למעלה שהוא מלשון מחשבה וכוונה. וכל 'תפלה' עיקר שלה הוא הכוונה והחפץ, לומר שהכל מאתו על צד הכוונה והחפץ לגמרי. ובשביל זה גם כן הוציאו הדבר הזה בלשון 'תפילה', ולא בלשון אחר, לומר שיש כוונה לפניו בדברים שהוא פועל, ולא שיהיה על צד החיוב, שאז לא היה כוונה בהם. והנה התבאר אמתת דבריהם. ועל דבר זה הלא יש לעלה ולקלס להדר ולפאר אותם על כל חכמי לב. ועוד יתבאר מזה במאמר 'ישמעאל בני ברכני' (ברכות ז.), עיין שם, כי שם הוספנו לפתוח עוד פתח חכמה ושער השמים.