בפרק קמא דע"ז (ד:), אימת רתח, תנא משמיה דרבי מאיר, בשעה שהחמה זורחת, וכל מלכי מזרח ומערב מניחין עטרותיהן בראשיהן, ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקב"ה. דע, כאשר תמצא בתורה בכל מקום לשון "חרון אף", תמצא זה בענין חטא עבודה זרה. דכתיב (דברים יא, יז) "וחרה אף ה' בכם וגו'". וכן (דברים כט, כג) "מה חרי האף הגדול הזה", (שמות לב, יא) "למה יחרה אפך", וכן הרבה מאוד. ומזה יצא אל הרמב"ם ז"ל בספרו (מורה נבוכים א, לו) שלא נמצא "חרון אף ה'" רק בעניין עבודה זרה. אמנם הקשו עליו (שמות ד, יד) "ויחר אף ה' במשה", (במדבר יב, ט) "ויחר אף ה' בם וילך", (שמות כב, כג) "וחרה אפי והרגתי אתכם וגו'". ואני אומר, שאין דעת הרב שלא ימצא לשון זה כלל על שום חטא בעולם מזולת עבודה זרה, רק שבעבודה זרה וכיוצא בו נמצא לשון "חרון אף". וזה כי הוא חֵטְא שהוא מתנגד אל כבודו יתברך לעשות אלהים זולתו, והמסכה צרה אליו. וזהו התנגדות אל ה', כי כל שניות הוא התנגדות, וזה מביא חרון אף, ולפיכך בעבודה זרה יש חרון אף. וכן כל כיוצא בזה. שכאשר בקש הקב"ה שילך משה בשליחות, והיה משה מתנגד לדבריו, שלא רצה ללכת (שמות ד, יג), דבר זה הוא התנגדות אליו, ומביא חרון אף ה'. וכן "ויחר אף ה'* בם וילך" (במדבר יב, ט), כי דבר זה היה התנגדות אל השם יתברך שדברו במשה. ופירש רש"י ז"ל (שם פסוק ח) כיון שהוא עבדי, אף שאינו במשה, ומכל שכן שהוא עבדי והוא משה. וכן "וחרה אפי והרגתי אתכם*", שמי שהוא מענה יתום ואלמנה, ואין מענה את אדם גדול, וזה בודאי מפני שהוא ירא מזרוע בשר ודם, ובשביל שיתום ואלמנה אין להם עוזר, והם תשושי כח, מענה אותם, ולא ירא מן השם יתברך, אשר הוא יתברך אבי יתומים ודיין אלמנות (תהלים סח, ו), וזה התנגדות אל ה', ובדבר זה יאמר "וחרה אפי והרגתי אתכם". מכל מקום לשון "חרון אף" נאמר כפי התנגדות שיש אל השם יתברך. כי כאשר יעבור מצותיו, אף אם הוא מצות שבת, לא יתנגד רק אל המצוה, אלא אם הוא כופר שציוה במצוה, שזהו בכלל כופר בו יתברך. ומכל מקום עיקר "חרון אף" נאמר על דבר שהוא מתנגד לו.
וכאשר אתה מתבונן בעולם הזה, הוא עולם הטבע, נמצא הדברים מסודרים זה על זה במדריגתם ובסדרם עד השמש, שהוא מנהיג העולם השפל, וכדכתיב בתורה (בראשית א, טז) "את המאור הגדול לממשלת היום וגו'". ודבר זה ידוע, כי השמש נקרא 'מלך' בצבא השמים. והוא יתברך מושל על כל (דברי הימים א, כט, יב), מכל מקום יש לשמש שֵם ממשלה. וכאשר בני אדם אינם עוברים את העולם הטבע לעבוד את ה', כמו שראוי לעשות, רק הם נשארים בעולם הטבע, ולא יביטו את אשר פעל ועשה כל אלה, רק די להם בעולם הזה, ואין מקשרין עולם הזה בו יתברך, הנה יש כאן עבודה זרה. ולא כן כשבני אדם עובדים לדברי הבאי, כמו שאמר משה (שמות לב, יא) "למה יחרה אפך בעמך", ופרשו חכמים אילו היו משתחוים לדבר שיש בו ממש, יש לך להיות עליהם חרון אף. אבל כיון* שהשתחוו לדבר שאין בו רוח חיים, אין ראוי לכעוס, כמו שמבואר בדברי חכמים באריכות. אבל מה שיש לשמש שם וממשלה בעולם השפל, וכאשר משתחוים לחמה, הרי דבר זה שנוי סדר העולם, שהם מנתקין הקשור הזה, שצריך לקשור השמש במלך מלכי המלכים, שהוא מושל על כל. והם אינם עושים כך, רק הם נשארים אצל החמה, כאילו הוא הנהגת העולם. ואף אם אינם משתחוים לחמה ממש, אין בזה די. כי כאשר הם עוזבים את ה' שלא לעבוד השם המיוחד, הנה במה שכל בני אדם הם תחת המלך, והמלך הוא תחת כח החמה, והם עוזבים את ה' שלא לעבוד אליו, ממילא נשארו תחת החמה, אשר העולם הזה התחתון הוא תחתיו. בזה עושים הם החמה למלך, כאשר אינם מקבלים מלכות שמים על כל, רק נשארים אצל החמה, והרי הוא עבודה זרה מצד עצמו, אם לא כי הם עובדים ומיחדים את ה', שהוא ברא השמש. והיינו דקאמר 'בשעה שהמלכים מניחין כתריהן בראשיהן, ומשתחוים לחמה'. ביאור זה, כי בני אדם הם תחת המלך, והמלך מניח כתרו בראשו ומשתחוה לחמה, שהרי המלך הוא תחת ממשלת החמה. ואם אין המלך והמושלים אשר בעולם התחתון מקבלים מלכות שמים, בזה נשארים תחת החמה, ומקבלים ממשלת החמה. ואז השם יתברך כועס בודאי, במה שיש בעולם דבר הזה מצד בני אדם, אשר אינם עובדים את השם המיוחד*, ואינם מקשרים את העולם הזה באחדותו יתברך, ובזה הם משתחוים לחמה. וכאשר יש בעולם עבודה זרה, הרי כעס בעולם. ואין ספק, כי יש אומות אשר אינם מקבלים אחדותו יתברך, ולפיכך אי אפשר שיהיה העולם בלא כעס וזעם. ואף כי ישראל בודאי הם מקבלים מלכותו יתברך, דבר זה הוא* מצד שיש לישראל מעלה העליונה, עד שאינם נחשבים תחת החמה. אבל מצד עולם הזה* התחתון, יש לעולם הזה פירוד מן השם יתברך, ולכך הוא הכעס על עולם הזה.
אמנם מה שאמר (ע"ז ד:) שכעסו רגע, דבר זה הוא ענין נפלא מאוד, כי ראוי לקשר העולם הזה, שהוא עולם התחתון, בו יתברך, ולא יהיה העולם הזה נפרד לעצמו. והם עושים את העולם הזה התחתון התחלה לעצמו על ידי השמש. ולפיכך זמן הכעס הוא רגע, שהוא התחלה, כי כל התחלה לא יחלק כלל. וזה שהוא בתלת שעי קמייתא (ע"ז ד:), שהוא התחלת היום, כי התחלת היום הוא בג' שעות ראשונות, כי עד כאן הוא זמן קימה*, והוא זמן האחדות לקבל מלכות שמים. ולפיכך אמר כי יש בעולם הזה צד מה אשר הנבראים אינם נחשבים שהם אל השם יתברך, כאילו עושים התחלה העולם השפל הזה, אשר ראש העולם הוא החמה, ויוצאים מן האחדות. ונמצא כי יש חרון אף בעולם (-ש-)כפי החסרון שיש בעולם - חסרון שעושים השמש שיהיה התחלת עולם הטבע, כך יש שעת הזעם בעולם, וזה "אל זועם בכל יום" (תהלים ז, יב).
אמנם כל זמן שהיו ישראל במדבר, שהיה העולם נוהג בהנהגה שאינה טבעית, ולא היה נקרא העולם הזה 'התחלה'. כי כאשר העולם נוהג במנהגו הטבעי, יש להנהגה הזאת התחלה, וראש העולם השפל הוא השמש, שהוא מנהיג* הטבע. אבל כאשר היה העולם נוהג במנהג בלתי טבעי, כמו כאשר היו ישראל במדבר, אז היה העולם נוהג שלא על פי הטבע, רק על כל מוצא פי השם יתברך. לכך לא היה כעס כלל, כי העולם הזה התחתון מתעלה ומתדבק בו יתברך, עד שאין עולם התחתון התחלה כלל לעצמו, ולפיכך אין כאן זעם כלל.
ומה שאמר שהזמן הוא כאשר יש סורייקא חיורא בתרנגול, והדברים האלו אמיתיים. כי התרנגול, שנוי הזמן עושה בו* רושם בסגולה. ובשלש שעות ראשונות, שהיא התחלת עולם הטבע, ויש להתחלה זאת פירוד ממנו יתברך, כמו שנתבאר, ודבר זה גורם סלוק רצון השם יתברך מן העולם, ונמשך מזה שנוי. ויש לתרנגול בדבר זה הבחנה בסגולה, כמו שיש לו הבחנה בסגולה בכל שנוי זמן. ודבר שהוא בסגולה אין קשיא ותמיה כלל, כי הוא סגולה בלבד. ואם כן אין קשיא מה שהתרנגול מבחין שנוי הזמן. ותדע כי התרנגול נקרא "גבר" (יומא כ:), והגבר מצד שהוא גבר מתעורר בזמן הכעס ביותר, ולכך מרגיש השנוי בזמן בזמן הכעס שהוא בעולם. ומעתה הדברים האלה הם ברורים למבין אותם, כי "אל זועם בכל יום", מצד שיש בעולם דבר זה, שהוא אינו מתקשר לגמרי עם אחדות השם כאשר ראוי.