והרמב"ם כתב וכו' פי"ג דנדרים כך כתב ואיכא למידק דכיון דאמ"ש רבינו לעיל כ"ז שלא הפר הבעל הנדר לאשתו אינו יכול לכופה וכו' קאמר השתא דהרמב"ם חולק דיכול לכופה בשאינו מיפר אלא מבטל דמבטל בלבו וכופה אותה לעשות אם כן למה הפסיק רבינו באמצע דבריו בדין עבד כנעני וכך הקשה ב"י ואינה קושיא דרבינו נמשך אחר סדר המשנה דתני בה חומר בנשים מבעבדים וכו' ולכן כתב תחלה חלוקי דינים דבין נשים ובין עבדים ואחר כן כתב שהרמב"ם חולק ומשוה נשים לעבדים בחד צד דכשמבטל הנדר כופה אותה לעשות אלא אי קשיא הא קשיא דלמה הכניס רבינו בתוך מחלוקת זו מה שכתב הרמב"ם והמקיים בלבו וכו' דהלא לכאורה לא נחלק הרא"ש על זה והבית יוסף כתב לתרץ דמאחר שהתחיל לכתוב דברי הרמב"ם לא רצה להפסיק בהם עכ"ל ותימה שהרי הרמב"ם לא כתב דינים אלו סמוכין אלא דין כפייה כתב בתחלת הפרק ודין קיים בלבו כתב בסוף הפרק ובין זה לזה יותר מעשרה הלכות ולפע"ד נראה ליישב דלפי שהרמב"ם פסק דכשמבטל הנדר ואינו מיפר אין צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו וכופה אותה לעשות אבל כשהוא מיפר צריך שיוציא בשפתיו אם כן לפי זה נמשך דבמבטל בלבו וכופה אותה אינו יכול לחזור ולקיים דכבר בטל הנדר לגמרי אבל בהפר בלבו דלא הוי הפרה יכול לחזור ולקיימו בלבו וא"כ חלוקי דינים אלו תלויין זה בזה וממילא לדעת הרא"ש דאינו מחלק בין הפרה למבטל אלא לעולם אינו יכול לכופה אפי' במבטל הנדר ומחשב בלבו טלי ואכלי אין הנדר בטל א"כ לפירוש זה נמשך דאם מבטל בלבו וכופה אותה יכול לחזור ולקיים ולכן אמר רבינו אחר כל דברי הרמב"ם וכאשר כתבתי הוא שיטת הרא"ש לבאר שגם בדין קיים בלבו נמשך מחלוקת הרמב"ם והרא"ש כדפרי' ולענין הלכה נקטינן להחמיר כשיטת הרא"ש שאין חילוק בין הפרה לביטול ובשניהם אינו מופר או בטל רק כשמיפר או מבטל בלבו וא"ל טלי ואכלי וכ"כ הרב בהגהות ש"ע ושכן עיקר כי כך הוא דעת התוספות והראב"ד בהשגות: