ומ"ש והרמב"ם כתב ג"כ איש ואשה שהיו ביניהן שידוכין וכו' פירוש אע"ג דכתב דוקא האב הפוסק לבתו אבל לא אח שפוסק לאחותו וכו' מ"מ כתב דאיש ואשה שפסק ולעצמן דינן ג"כ כאב שפסק לבנו ובתו דבעמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה ומשום דרב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקידשו הן הן הדברים הנקנין באמירה ואיכא למימר דוקא אב לבנו ולבתו אבל איש ואשה שפסקו לעצמן בעינן קנין או כתיבה בשטר ולפיכך כתב רבינו דהרמב"ם כתב דה"ה בפסקו לעצמן וכתב ה"ה דכ"ש הוא מדין האב וג"כ מתבאר מן הגמ' שם והוא מדאוקמינן בגמ' הא דתנן הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה ה' שנים בשטרי פסיקתא וכדרב גידל אלמא דרב גידל אף באיש ואשה שפוסקים ע"י עצמן היא דומיא דהנושא אשה ופסקה עמו דהאיש והאשה פוסקים ע"י עצמם וכ"כ במרדכי פ' הנושא להדיא דבאיש ואשה שפוסקים לעצמם כ"ש דנקנין באמירה דבההיא הנאה דמיתחתני אהדדי גמרי ומקני דהא הכא במתני' ליכא אב אלא היא בעצמה פוסקת עם האיש ומקבל עליו לזון את בתה עכ"ל ומ"מ דוקא בעמדו וקדשו וכמ"ש הרמב"ם להדיא ופשוט הוא: כתב במרדכי שם דאם לא קיבל עליו מקמי קידושין רק בשעת נישואין לא רצתה להנשא עד שנעשה האב ערב מן הנדוניא לא משתעבד מטעם הן הן הדברים הנקנין באמירה דלא היתה כוונתו להקנות אלא מצוה קעביד וכן מעשים בכל יום עכ"ל אבל מדברי הר"ן ר"פ אע"פ שדחה הירושלמי דבמוסיף לאשתו אפילו אחר שכנסה באמירה בעלמא סגי דליתא דהא דקאמר התם לא קנו מיניה צריך לאמלוכי ביה אלמא דמצי הדר ביה ומשמע דדוקא לאחר שכנסה אבל קודם נישואין לאחר קידושין לא מצי הדר ביה וכ"כ הריב"ש בסימן שמ"ה דה"ה אם פסקו לאחר קידושין ונשאת מיד אח"כ ע"ש וכ"כ רבינו לקמן בסימן ס"ו בשם רב האי גאון ז"ל ועיין עוד לקמן סי' ק"ב. וכתב עוד במרדכי דפסק מהר"ם דאם פסק האב על בנו דבר שאינו תלוי בו אלא בבנו כגון ללכת אחריה למקום פלוני או כל כה"ג אין פיסוק הקידושין שלו לא מעלה ולא מוריד כמו על אדם אחר וע"ש: