ומ"ש ומיהו אם היא אסורה לו וכו' וכן אם נשואה וכו' פי' דבאסורה לו א"צ לישא אותה כדתנן נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו וכיון שא"צ לישא אותה א"כ בין שהיא אסורה לו מדאורייתא ובין שאינה אסורה לו אלא מדרבנן אסור לישא אותה אבל כשנמצא בה דבר זמה וערוה צריך הוא לכנסה דכיון שהיא עכשיו פנויה אינה אסורה לו ושמא תסור מדעתה אלא דאם נמצא בה דבר זמה וערוה לאחר שכנסה ה"ז יגרשנה וכך מפורש בדברי הרמב"ם וס"ל דמה ששנינו אינו רשאי לקיימה דמשמע דלכתחלה צריך לכנסה לא קאי אלא אנמצא בה דבר ערוה אבל אשה שאינה ראויה לו אפי' לכתחילה לא יכנסנה כיון שאסורה לו. ולשון וכן שכתבו הרמב"ם ורבינו ה"פ ל"מ באסורה לו דכיון דא"צ לישא אותה פשיטא דאסורה לו לישאנה אלא אפי' נמצא בה דבר זמה דצריך לכונסה לכתחלה אפ"ה אם חזרה לסורה ונמצא בה דבר זמה לאחר שכנסה צריך לגרשה אלא דקשה בלשון רבינו שכתב יכול לגרשה דמשמע דרשאי לקיימה ותנן להדיא אינו רשאי לקיימה וכ"כ הרמב"ם ה"ז יגרשנה ונראה דרבינו סובר דאף על גב דתנן אינו רשאי לקיימה היינו לומר דמצוה לגרשה אבל אין כופין אותו לגרשה אם אינו רוצה לקיים את המצוה ולכן אמר יכול לגרשה אבל אין כופין וע"ל בסי' קט"ו כתב רבינו בעוברת על דת אין כופין אותו להוציאה אלא דמצוה עליו שיוציאנה ובריש סי' קי"ט נמי כתב דאם נמצא בה ערות דבר או פריצות מצוה לגרשה וכו' משמע מצוה הוא אבל אין כופין וזאת היתה דעתו במ"ש כאן יכול לגרשה: