ומ"ש ומותרת לזר בלא חליצה שם אמר עולא אף ממאנת לזיקתו ופי' הרי"ף והרא"ש ולא בעיא חליצה מ"ט נישואין קמאי קא עקרה והלכתא כעולא ומשמע דאפי' איכא אחין ומיאנה בזה מותרת לזר כיון דעקרה לנישואין קמאי אבל מלשון הרי"ף והרא"ש פרק קמא דיבמות לא משמע הכי שכתבו ממאנת ביבם דלית לה צרה אף על גב דלגבי יבם דמיאנה בו לאו בת חליצה וייבום נינהו לגבי אחיו של יבם שריא וחולצת או מתייבמת דאמר שמואל מיאנה בזה מותרת בזה עכ"ל. וזהו טעמו של ב"י שכתב לפרש הא דמותרת לזר בלא חליצה היינו בדליכא אחי אחריני ותימה דמדשמואל לא שמעינן אלא היתירא לאחין אבל לא שמעינן מיניה איסורא לזר בלא חליצה וכך מבואר מדברי הרמב"ם פ"י דה"ג שכתב דמיאנה ביבם אסורה לאביו אבל לשאר קרובים מותרת לפיכך אם מיאנה באחד מן היבמין מותרת לאחין עכ"ל וכיון דבמה שמיאנה ליבם בלבד מהני לעקור נישואין הראשונים להתירה לשאר קרובים ה"ה דמותרת לזר מה"ט גופיה דאל"כ בדאיכא אחין דצריכה חליצה אף לשאר קרובים אסורה דאין לפרש דלא שרינן לקרובים אלא בדליכא שאר אחין דא"כ הו"ל להרמב"ם לפרש חילוק זה כ"ש רבינו שדרכו לפרש לא הו"ל לכתוב בסתם דמותרת בזר בלא חליצה אלא ודאי דשריא לזר בלא חליצה ולשון הרי"ף והרא"ש שכתבו דחולצת אינו לומר דצריך חליצה אלא לומר דחליצתה פסלה ואינה כחליצת סריס ואיילונית דאינה כלום דהכא כיון שמותרת לאחין אע"ג דאסורה לאביו דאלמא דאיכא מצות ייבום א"כ שייך כאן ג"כ חליצה ופסלה אבל לזר שריא בלא חליצה כנ"ל ליישב דברי הרי"ף והרא"ש עם דברי הרמב"ם ורבינו ומיהו לענין מעשה עדיין צריכין אנו למודעי ולעיין בה: