ומ"ש או מלא פצעים וכו' משנה סוף יבמות אין מעידין אלא עד שתצא נפשו ואפילו ראוהו מגויד וצלוב וחיה אוכלת בו ופירש רבינו דאו או קאמר וכן פירש"י אבל מלשון הרמב"ם שכתוב ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אע"פ שדקרוהו או ירו בו חצים אינו מעיד עליו שמת וכו' נראה דס"ל דמתניתין חדא קתני ואפילו ראוהו מגוייד והוא צלוב וגם חיה אוכלת בו ור"ל שצלוב הוא על עץ בגובה וירו בו חצים או דקרוהו בחרב וכידון כדרך שהמלכות עשה שתולין אותו ואח"כ ממיתין אותו וגם החיה ועוף אוכל מן הצלוב ואפ"ה אין מעידין עליו שמת דאפשר דלא דקרוהו במקום שהנפש יוצאת בו וכן העוף לא אכל במקום שהנפש יוצאה בו ולפי זה ניחא דהרב המגיד תמה על הרב שלא כתב מדין מגוייד כלום וב"י תמה על תמיהתו הלא כת' אע"פ שדקרוהו וכו' ושרי ליה מאריה דהלא מ"ש הרמב"ם אע"פ שדקרוהו וכו' הוא חוזר על הצלוב וה' המגיד נשא ונתן בדין מגוייד שאינו צלוב ועל זה תמה למה לא כתב הרב מזה כלום ומ"מ למאי דפרישי' בדברי הרמב"ם אין כאן קושיא דלהרמב"ם לא מיירי מתני' במגוייד שאינו צלוב ולכן לא כתב אלא מתניתין דמיירי במגוייד והוא צלוב ואע"ג דבגמרא דקא רמינן מתני' אברייתא דקתני בה דמגוייד מחיי לא חיי משני לה אביי ורבא שמעינן דהוה ס"ל דמתניתין מיירי במגוייד שאינו צלוב ומתני' או או קתני לא הביא הרמב"ם הך שקלא וטריא דס"ל דאביי ורבא לא קא משני אלא למאי דקס"ד דמקשה דמתני' או או קתני אבל לקושטא דמילתא מתניתין במגוייד והוא צלוב קתני והתם הוא דאין מעידין עליו דלא מצי ידעי ביה שפיר אי מייתי אי לאו אבל במגוייד שהוא לפנינו דידע ביה שפיר א"נ מגוייד במקום שהוא עושה אותו טרפה מעידין עליו ובפלוגתא דרשב"א ורבנן במגוייד במקום שאינו עושה אותו טרפה ויכול לחיות ע"י כוייה ואע"פ שמגוייד הרבה ומסוכן טובא והיא דעת הרמב"ם ולכן כתב דכל היכא שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב ה"ה מעידין עליו דבכל זה גם המגוייד במקום שעושה אותו טרפה דמיית ודאי מעידין עניו ומינה דבמקום שאינו עושה אותו טרפה דאפשר שיחיה ע"י כויה אין מעידין עליו וכר"ש בן אלעזר דהכי קסתים תלמוד בריש פרק האשה שלום דקאמרה זימנין דמחו ליה בגורא או ברומח וסברה ודאי מת ואיכא בעביד סמתרא וחיי אלמא דכל היכא דאפשר דכי עבדי ליה רפואה מחיי חיי אין מעידין עליו ודלא כתנא קמא בברייתא דס"ל דלא אמרינן דילמא קא עבדי ליה סמתרא בתר הכי א"נ שמא יכווהו ויחיה כיון דלא הוו קא עבדינן סמתרא עד עתה ואינן מזומנין לו מעידין עליו ולא קי"ל הכי אלא כרשב"א דאין מעידין עליו ודוקא במגוייד במקום שאינו עושה אותו טרפה כך הוא דעת הרמב"ם והכי מוכח בירושלמי דתני בה לפרש משנתינו אפילו ראוהו מגוייד אומר אני בחרב מלובנת נכוה וחיה וכך נראה מדעת הרי"ף והרא"ש שפוסקים כרשב"א וכדפי' שהרי הביאו המשנה כצורתה דאין מעידין על המגוייד ומעשה בעסיא באחד ששילשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא אלמא דבמקום שעושין אותו טרפה מעידין עליו ותנשא ובמקום שאינו עושה אותו טרפה אין מעידין עליו ולא תנשא אבל רבי' כ' או מלא פצעים אפי' במקום שנעשה טרפה אין מעידין עליו ונראה דטעמו דלמאי דקא מוקי אביי למתניתין דמגוייד אין מעידין עליו כרשב"א מפני שיכול לכוות לחיות מותבינן עלה מדקתני סיפא מעשה בעסיא וכו' ואי כרשב"א אפילו מן הארכובה ולמעלה אין מעידין עליו מפני שיכול לכוות ולחיות ומשני שאני מיא דמרזו מכה אלמא דאפילו מן הארכובה ולמעלה דעושה אותו טרפה אם הוא ביבשה אין מעידין עליו מפני שיכול לכוות ולחיות ואל תתמה הלא טרפה אינה חיה שכבר פירש ר"י בתוספות דודאי מגויוד במקום שעושה אותו טרפה מת לבסוף אבל אינו דבר ברור שימות קודם שיתירוה לינשא והלכך יכול לכוות ולחיות זמן מה אף עפ"י שמת לבסוף ואין מעידין לרשב"א דקי"ל כוותיה זו היא דעת רבינו ונראה ודאי דאף הרמב"ם מודה בזה דאפילו במקום שעושה אותו טרפה לא תנשא אלא אחר י"ב חדש דטריפה אינו חי יותר מי"ב חדש ובסמוך יתבאר בס"ד: