כתב עוד הרמ"ה א"ל ע"מ שתשמשי את אבא ושתניקי את בני יום א' וכו' כליל שבת ויומו כו' ולא קשיא ממ"ש רבינו בסמוך בשם הרא"ש אפילו לא הניקתו אלא שעה אחת קיימה תנאה תנאה דהתם בשאמר סתם ע"מ שתניקי את בני דסתמא משמע אפילו שעה אחת ויום אחד דנקט הכא בגמרא לאו דוקא אבל הרמ"ה דמיירי במפרש דתניקי את בני יום אחד הלכך יום אחד דוקא כליל שבת ויומו כדכתיב קרא ויהי ערב ויהי בקר יום אחד והשתא ניחא הא דקאמר רבא ל"ק כאן בסתם כאן במפרש פי' ברייתא דתנא בה הניקתו יום א' ה"ז גט במפרש יום א' דקשה הא פשיטא כיון דמפרש יום א' ה"ז גט ומאי קמ"ל אבל להרמ"ה ניחא דאתא לאשמועינן דיוקא דוקא יום א' כליל שבת ויומו הוא דהוי גט לאפוקי שעה א' או אפי' מעת לעת אינו גט אבל התוספות לא פי' כן וא"ת הלא בנודר שלא לאכול יום א' הוי יום א' מעת לעת כמ"ש רבינו בי"ד ריש סי' ר"ן וי"ל דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם אבל הכא גבי תנאי הולכים אחר לשון המקרא ומ"ש דבמע"ל דהוי כמת תוך הזמן אינו גט קשה דבסמוך כתב רבינו דר"י פסק כרשב"ג במפרש ב' שנים ומת תוך הזמן הוי גט כיון שהעכבה אינה מצידה וה"נ אעפ"י דאינו כליל שבת ויומו מ"מ העכבה אינה מצידה וצ"ל דהרמ"ה פוסק כחכמים וכהרי"ף והרמב"ם דאינו גט א"נ ס"ל להרמ"ה דהכא ביום אחד אפילו רשב"ג מודה דלצעורה קא מכוין דלמה לן שתניק יום א' ותו לא משא"כ במפרש שתי שנים דלהרווחה קא מכוין ולפיכך אם מת תוך ב' שנים הוי גט כיון שאין העכבה מצידה אבל הרשב"א בחידושיו סוף (דף ק"ה) בשם התוספות לא פירש כן ע"ש: