כתבו על עלה וכו' שם פליגי בה אביי ורבא והלכה כרבא דפסול גזירה שמא יקטום העלה וה"ל קציצה מן המחובר וק' דהלא צריך לפרש דפליגי בדשקיל העציץ והניחתו במקום שפוסקת יניקת העציץ דאם לא פסקה יניקת העציץ לא הוה מכשר אביי בדשקיל ליה ויהבה לה ניהליה כולה דאכתי חשיבי מחוברין בשעת משיכה אלא בע"כ דלא מכשר אביי אלא בהניחתו במקום שפוסקת יניקת העציץ דהשתא לא הוי מחוסר קציצה ואם כן לרבא צריך לומר דפסול משום גזירה אטו הניחתו בלא פסיקת היניקה כמו שפירשו התוס' וא"כ היאך פירש רש"י דרבא פוסל שמא יקטום דהוי ליה קציצה מן המחובר הלא בהניחתו במקום פסיקת היניקה ליכא קציצה מן המחובר וי"ל דהכי קאמר רש"י דגזרינן אטו הניחתו בלא פסיקת יניקה ולשם חיישינן שמא יקטום ואיכא קציצה מן המחובר ולא חשיב לה גזירה לגזירה אלא חדא גזירה היא כדאמר בריש ביצה גבי גזירה פירות הנושרים ומ"ש בשם ב"ה דכשר באינו נקוב אפי' אם קוטם ונותן לטעמיה אזיל שכתב בקלף גדול להכשיר אם חתכו ממנו אח"כ דליכא משום מחוסר קציצה בתלוש גמור וה"ה בעציץ שאינו נקוב הוי תלוש גמור וכשר אם קוטם ונותן ולכן אמר רבינו אבל לה"ג ור"ת דפוסלין בחותך מקלף גדול לאחר כתיבה ה"ה בעציץ שאינו נקוב נמי פסול בקוטם ונותן לה וחוששין ג"כ בעלה שמא יקטום ואע"ג דבקלף גדול מותר לכתוב ולא חיישינן שמא יקטום מ"מ גבי עלה חיישינן מטעם שכתבתי בסוף ס"ז ואיכא להקשות לבעל העיטור דלא חשוב חרס עציץ שאינו נקוב מחובר לקרקע ובי"ד סוף סימן רצ"ד בדין ערלה חשיב ליה מחובר לקרקע ויש לחלק דשרשי אילן נכנסים אפי' בחרס אינו נקוב ויונקים מן הקרקע מה שאין כן הכא דמיירי בזרעים ולא באילנות וחילוק זה מפורש בהדיא ברמב"ם פרק ז' דה' מעשר שני ופ' ב' מה' טומאת אוכלין ועיין בפרק קמא דגיטין במה שכתבו התוס' (סוף דף ז') בד"ה עציץ: