הכל כשרים לכתוב את הגט ואפילו האשה בעצמה וכו' משנה פ"ב דגיטין (סוף דף כ"ב) ובריש (דף כ"א) מוכיח תלמודא מכאן דלא חיישינן דילמא אשה לא ידעה לאקנויי דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה דהא הכא כשהיא כותבת את גיטה על קלף שלה לא תקנו רבנן להקנות הגט לבעל כמו שתקנו שהאשה נותנת שכר הסופר והבעל קונה אותו ואפי' הכי האשה עצמה מקנתו לבעל והגט כשר וכך כתב הר"ן הביאו ב"י ומ"ש בשם הרמב"ם דוקא שיאמר לה הבעל תחילה לכותבו וכו' כתב ב"י דברים פשוטים הם אבל לע"ד קשה טובא הלא לר"מ דאמר עידי חתימה כרתי פשיטא דאפילו מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה כשר כדאמר התם ריש (דף כג) אלא אפילו לר"א דעידי מסירה כרתי וכתיבה לשמה בעינן אפי' הכי לא בעינן שליחות הבעל בכתיבה דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר והא דצריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו לאו משום שליחות אלא משום דכשלא ציוה הבעל לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול דאשה לאו לגירושין קיימא וכו' כמ"ש כל זה התוס' לשם בד"ה והא לאו בני דעה דבזה מתיישב דחש"ו כותבין כשגדול עומד על גביהם אע"ג דלאו בני שליחות נינהו וכ"כ הרא"ש והר"ן והרשב"א בחידושיו השתא לפי זה כשהאשה כותבת את גיטה דידעה בבעלה דרוצה לגרשה וכותבתו לשמה אפי' לא אמר לה הבעל לכותבו כשר כיון שנכתב לשמה וצ"ל דס"ל להרמ"ה דכיון דאמרו רבנן דצריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו כדי שיהא מפורסם שהגט נכתב לשמה לא סגי בלאו הכי ואפילו כשהאשה עצמה כותבת גיטה אינו אפילו ריח הגט כיון שלא אמר לה הבעל לכותבו איכא למיחש דלא כתבתו לשמה דאשה סתמא לאו לגירושין קיימא כשלא ציוה לה הבעל לכותבו מיהו לפי זה אם אמרה האשה בפני עדים שכותבתו לשמה היה נראה דכשר אפילו לא אמר לה הבעל לכותבו ומ"מ נראה דלא עבדינן בה עובדא אלא ספק מגורשת היא אחר כך ראיתי בחידושי הרשב"א בד"ה אלא מעתה עכו"ם (בדף כג) שכתב בסוף הדיבור וז"ל ומאי דפסלינן ליה בטופסי גיטין בלא צוואת הבעל משום דבלא צוואת הבעל לא חשבינן לכוונתן לשמן כוונה מעליא אעפ"י שמתכוונין לשמו ולשמה דמסתמא בכל ענין פסול ליה ואע"פ שמתכוין הוא לשם אשה זו דכיון שלא ציוה הבעל והיא אינה עומדת להתגרש כשלא לשמה חשבינן ליה עכ"ל נראה מדבריו דאפילו איכא עדים דכתב לשמו ולשמה כשלא לשמה חשבינן ליה מיהו איפשר דוקא באחד שכתב לשמן בלא ציווי הבעל חשבינן ליה כשלא לשמן אבל באשה עצמה שכותבת גיטה חשבינן ליה לשמה טפי וצ"ע וע"ל סימן קל"א: