האומר לאשתו בפני עדים וכו' עד ואח"כ נותן לה כתובה הם דברי הרמב"ם ספכ"ד דאישות ומ"ש אבל בינו לבינה וכו' כתב הרב המגיד דה"א בפ"ק דסוטה א"ר חנינא מסורא לא לימא איניש לאינשי ביתיה בזמן הזה לא תסתרי בהדי פלוני דילמא קי"ל כר' יוסי ב"ר יהודה דאמר קינוי ע"פ עצמו ומיתסרא וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקא אסור לה עילויה איסורא דלעולם וסובר רבינו דכל שמעשיה גורמים לה לאסור תצא בלא כתובה עכ"ל והקשה מהרש"ל דהכא משמע דחושש הרמב"ם לדברי ר"י ב"ר יהוד' דפ"א דה' סוטה כתב בפשיטות דבעינן ב' עדים בקינוי ולפע"ד לא קשה כלל דבפ"א דסוטה לא כתב דבעינן ב' עדים אלא כדי שתצא בלא כתובה אבל בקינוי ע"פ ע"א או ע"פ עצמו אף עפ"י שאסורה עליו לר"י בר יהודה מ"מ צריך שיתן לה כתובה כדכתב רמב"ם כאן להדיא וכך הוא דעת רבינו שכתב כאן כלשון הרמב"ם ובסימן קע"ח כתב לההיא דרבי חנינא דשמא הלכה כר"י בר יהודה ואסורה עליו: עוד הקשה מהרש"ל בהא דאמר אסורה עליו בזמן הזה וכו' דמאי איריא בזמן הזה אפילו בזמן הבית נמי אסורה עליו עולמית דהא לכ"ע אין משקין אותה ע"פ עצמו שאומר שראה שנסתרה אא"כ דאיכא ב' עדים כדלקמן בה' סוטה וי"ל דלא נקט רבינו בזמן הזה אלא משום סיפא דאם הודית שנסתרה אלא שאמרה שלא נטמאה דבזמן הבית היו משקין אותה אבל בזמן הזה דאין משקין אותה ה"ז אסורה עליו עולמית והרב ב"י בכ"מ הקשה קושיא זו ותירצה בדרך אחר ע"ש. וכתב מהר"ם מ"ץ אשת איש שהמירה דתה דעתי נוטה שלא הפסידה נדונייתה דהיינו מה שהכניסה לו ונ"מ שלה אע"ג דרב נטרונאי גאון כתב שיכול בעלה לעכב עליה מליטול כתובה ואף כל מה שנתן לה יטול ממנה וכן אם קדם בעל בנכסיה זכה בנכסיה שכל הקודם בהן זכה אמנם רש"י פסק דמומר יורש קרוביו וכן פריב"א דמומר יורש אביו וכ"כ בא"ז בשם ראבי"ה וכ"כ הסמ"ג בה' נחלות ומשמע שיורש קרוביו אפילו היה ביד אחרים א"כ קל וחומר שנוטל מה שהוא של עצמו ולא יזכה בהן אחר עכ"ל ועיין במרדכי פרק קמא דקידושין האריך במחלוקת זה בשם כמה גדולים: