ומ"ש וכ"כ בה"ג שטרא וכו'. צ"ע בהא דקאמר אבל מחייבין שבועה אפומיה הלא מזוייף מתוכו הוא שחתם עליו פסול וכדאיתא בפרק ז"ב (דף כ"ח) בעובדא דההיא מתנתא דהוו חתימי עליה תרי גיסי וכן פסק הרמב"ם פרק י"ד מה"ע הרי הוא כחרס מפני שהוא מזוייף מתוכו ומשמע ודאי מדכתב הרי הוא כחרס דאפילו לא משבעינן ליה אפומא דכשר אא"כ דקא סהיד בע"פ ולא דמי לע"א בכתב דס"ל להרמב"ם פי"ד ממלוה דזוקק הוא לשבועה דהכא ודאי כי קתני נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה לגמרי קאמר בטלה דאפילו שבועה לא מחייבינן ליה וכך הוא מסקנת נ"י בשמו ואם נפרש דעת בה"ג נמי היכא דאתא לאסהודי על פה מחייבים שבועה אפומיה קאמר וכדמשמע ממ"ש רבינו על זה וכן דעת הרא"ש בפסקיו וכתב עוד בתשובה וכו' וכיון דס"ל דהרא"ש הסכים לבה"ג והרא"ש כתב להדיא דאין דנין ע"פ הכתב אא"כ שזוכר העדות ומעיד ע"פ וכדכתב בנ"י בשם בעל מתיבות א"כ בה"ג נמי במעיד ע"פ קאמר לדעת רבינו הא ליתא דא"כ קשה הא דכתב וכ"כ בה"ג דטעמו דדעת בה"ג כדעת הרמב"ם דע"א בכתב זוקק הוא לשבועה דלא כהשאילתות והראב"ד ואי דס"ל לרבינו דבה"ג לא קאמר דמחייבינן שבועה אפומיה אלא היכא דאתא לאסהודי בע"פ א"כ אינו ענין למחלוקת הרמב"ם עם השאילתות והראב"ד דאיירי בע"א בכתב אי זוקק הוא לשבועה אי לאו. ונראה דרבינו מפרש דבה"ג ס"ל ודאי דאפילו מתוך השטר נמי מחייבים ליה שבועה וא"כ בטוען פרעתי הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכהרמב"ם וכ"כ ריב"ש להדיא בסי' תי"ג וז"ל גם בה"ג כתב בשם רבנן קמאי דאפילו בשטר שחתומים שני עדים ונמצא אחד מהן קרוב או פסול שעדות השני קיים ומשבעינן ליה אפומא דהאי עד כשר דס"ל דעד אחד בשטר זוקק לשבועה וכו' וכ"כ הרא"ש להדיא בפ' גט פשוט וז"ל ושמעינן מינה דע"א בכתב מזקיק הוא לשבועה וכ"כ בה"ג קאמרי רבנן דשטרא דחתימי עליה סהדי ואשתכח דחד מינייהו קרוב או פסול נהי וכו' וז"ש רבינו וכן דעת א"א הרא"ש בפסקיו אבל מה שכתב אח"כ וכתב עוד בתשובה וכו' רצונו לומר דבתשובה הוסיף עוד לבאר דבעינן שיזכור העדות בע"פ היכא דנמצא קרוב או פסול דלפ"ז צ"ל דמה שהביא בפסקיו דברי בה"ג אינם אלא כדי לאפלוגי אמ"ש תחילה דלהירושלמי ע"א בכתב לאו כלום הוא ד"ת דליתא דע"א בכתב ודאי עדות הוא ולא יכול לכפור ולא לומר פרעתי אבל במאי דס"ל לבה"ג דבשטר אפילו נמצא אחד מהם קרוב או פסול זוקק הוא לשבועה אע"פ שאיננו זוכר העדות בע"פ בהא לא ס"ל להרמב"ם ולא להרא"ש כוותיה כנ"ל: ומ"ש בה"ג דאמרינן רווחא שבק וכו'. פי' אפילו חתם פסול למעלה כשר משום דאמרינן רווחא שבק וכו' ואצ"ל אם הכשר חתום למעלה דפשיטא דאמרינן דלאחר שכבר חתם הכשר באו הפסולים וחתמו בלא דעתם ומעולם לא ישבו לחתום וע"ל בסימן מ"ה סעיף י"ח. ולענין הלכה בע"א בשטר וטען פרעתי דפסק הרמב"ם דהו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם האחרונים חלקו עליו כמבואר בדברי ה' המגיד פי"ד ממלוה ופ"ד דטוען ובתשובת הריב"ש סימן שצ"ב ושכ"כ הרשב"א והכי נקטינן דלא הו"ל מחוייב שבועה וכו' אפילו טוען אתה חייב לי כנגד זה וכו' כל היכא דאית ליה מגו דאי הוה בעי אמר פרעתיו וע"ל בסימן ע"ה סעיף י"ב ובש"ע לשם סי"ג ובמ"ש לשם בס"ד: ומש"ר ע"ש הרמב"ם טען ואמר ישבע לי שלא פרעתיו ה"ז נשבע. כ"כ בפי"ד ממלוה וכתב לשם הטעם וז"ל שאפילו היו בשטר ב' עדים ואמר ישבע לי שלא פרעתיו הרי זה נשבע עכ"ל ונראה דלפי דקיי"ל בכל דוכתא דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם דאפילו היסת אינו נשבע אלא מחרים סתם אפ"ה כאן נשבע כעין דאורייתא דלא עדיף ע"א בשטר מב' עדים בשטר דתקנו חכמים דאם אין בו נאמנות וא"ל ישבע לי דנשבע בנק"ח כדלקמן בסימן פ"ב ולפ"ז אם יש בו נאמנות אפי' בשטר בע"א אינו נשבע כלל אפילו היסת דלא תקנו כלל לישבע בשטר שיש בו נאמנות ודלא כמהרו"ך שכתב כאן דאפילו יש בו נאמנות נשבע דאם לא כן פשיטא דנשבע אפי' היו חתומים עליו ב' עדים עכ"ל וליתא שהרי זהו עצמו הוא טעמו של הרמב"ם כיון דאפי' היו בשטר ב' עדים ואמר ישבע לי שלא פרעתיו ה"ז נשבע כ"ש בשטר בע"א כמפורש בדברי הרמב"ם שהבאתי אלא כדפרישית דלא גרע שטר בע"א ולא עדיף משטר בב' עדים שבועה זו ודו"ק: