החובל בבתו הקטנה וכו'. בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ז) בעא עיניה ר"א מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי מי נימא כיון דשבח נעורים לאב מדכתיב בנעוריה בית אביה חבלה נמי דאבוה הוי מ"ט דהא אפחתה מכספה א"ד שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין אבל חבלה דאי בעי מחבל בה לא מצי חביל לא קנייה ליה רחמנא כך פי' רש"י ונראה דאע"ג דהמסקנא בריש קדושין ופ' אלו נערות דקרא בנעוריה בית אביה בהפרת נדרים כתיב מ"מ ר"א היא גופא קמיבעיא ליה מרב מי נימא דמבנעוריה נפקא לן דכל שבח נעוריה לאביה כדקס"ד התם מעיקרא דמבנעוריה נפקא לן דכל שבח נעוריה לאביה ואפילו חבלה דאבוה היא דהכי מסתברא כיון דאפחתה מכספה א"ד דלא נפקא לן כסף קידושיה אלא מאת בתי נתתי דאי בעי מסר לה למנוול וכו' אבל לא ומהדר ליה רב המסקנא דלא נפקא לן מבנעוריה וכו' והילכך חבלה לא הוי דאב ורבי יוחנן פליג דחבלה הויא דאב ואפילו פצעה בפניה היכא דאפחתה מכספה הויא נמי דאב ופסקו הפוסקים כרבי יוחנן ומודה דצערה ובושת שלה היא וכן מותר הרפואה מסמא חריפא דמצטערא בו דידה היא: ומ"ש ובשבת כתב הרמב"ם וכו'. אע"ג דהרמב"ם לא כתב כך בפירוש פי' ב"י מדכתב וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה הוא אלמא דמיירי בסמוכה על שלחנו דאל"כ אין מעשה ידיה שלו: ומ"ש בשם הרא"ש. הכי מוכחא הסוגיא דבמידי דאתא לה מעלמא לא קפיד האב אע"פ דסמוכה על שלחנו וממילא נשמע דאם חבל בה הוא פטור דהא ודאי קפיד: