אש הוא אב דכתיב וכו'. פי' מאי דכתיב בקרא בהדיא אב קרי ליה כדלעיל בסימן ש"ץ שצ"א ת"י: ומ"ש אפי' לא שרפה אלא עציו ואבניו או שליחכה נירו שהוא דבר שאינו ראוי לו חייב לשלם הכל וכו'. משנה סוף פרק הכונס השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב שנאמר כי תצא אש וכו' ופרש"י או עפר ליחכה נירו ונתקלקל עכ"ל ובגמרא שדה למה לי לאתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו והדבר פשוט דהא דקתני ואכלה עצים לא איצטריך דסתם עצים ראוי לו אלא כלומר אין חילוק בין עצים שהוא ראוי לו ובין אבנים ועפר שאין ראוי לו חייב על שאינו ראוי כמו על הראוי ולא אמרינן אנוס היה כיון שאינו ראוי לו כדאיתא התם ולפי זה מ"ש רבינו אפילו לא שרפה אלא עציו ואבניו וכו' האי אפי' אינו חוזר אלא על אבניו ונירו דאע"פ שאינו ראוי לו דינם כמו עציו: ומ"ש וכמה שיעור הרחקה וכו' עד אפילו עברה כמה מילין חייב. הכל שם וע"פ מה שפי' לשם הרא"ש: