אחד החופר בור בר"ה וכו'. משנה וברייתא בפ' הפרה (סוף דף מ"ט) ואליבא דרבה דבור בר"ה כ"ע לא פליגי דחייב כי פליגי בבור ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דרבי ישמעאל פוטר ור"ע מחייב דכתיב בעל הבור ישלם בבור דאית ליה בעלים נמי עסקי' וקיי"ל כרבה וכר"ע ופרש"י האי דנקט ולא הפקיר בורו דאם הפקיר אף בורו הו"ל בור בר"ה עכ"ל כלומ' דבהא כ"ע מודו דחייב אבל התוס' בשם ר"י פ' המניח (בבא קמא דף כ"ח) בד"ה הני מילי חלק עליו דדוקא בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו הוא דחייב כיון דאיהו בעל הבור א"כ עליה רמיא למלוייה וכו' כדלעיל אבל הפקיר רשותו ואף בורו פטור לכ"ע כיון דלאו איהו בעל הבור אע"ג דבור בר"ה חייב על הכרייה אע"פ דלאו בעל הבור הוא שאני התם דהכרייה היתה באיסור אבל חופר ברשותו דחפר בהיתר ועכשיו דהפקיר רשותו ובורו אינו בעל הבור פטור וכ"פ הרא"ש בפ' הפרה דלא כפי' רש"י וכן פסק הרמב"ם בפי"ב מנזקי ממון וכך הם דברי רבינו: ומ"ש או ברשותו בתוך ד' טפחים סמוך לר"ה. כ"כ התוס' פ' המניח באותו דיבור וז"ל וכן חפר בור ברשותו סמוך לר"ה באיסור חפרו וכתבו הרא"ש בפ' הפרה ואיכא טעות בדפוס וכצ"ל א"נ פתחה פתוח בתוך ד"ט לר"ה וכו' ושיעורא דד' טפחים הוא מדאיתא בפרק הפרה (דף נ') דתני בברייתא והחופר בור ברה"י הסמוכה לר"ה וכו' או עד שירחיק ממקום דריסת רגלי אדם וממקום דריסת רגלי בהמה ד' טפחים ובמקצת ספרים כתוב ד' אמות והעיקר ד' טפחים דהו"ל רשות בפני עצמו לענין שבת וסגי בהכי והכא לא צריך לפרש דהפקיר רשותו אלא אפילו לא הפקיר רשותו כיון דמתחלה סמכיה לר"ה חייב ולא בעינן דהפקיר רשותו אלא היכא דפתחו לרה"י באמצע רה"י וכ"כ התוס' והרא"ש בפרק הפרה: ומ"ש או שחפר ברשותו ופתחו לרשות חבירו וכו'. משנה שם בפ' הפרה ברה"י ופתחו לרה"י אחר חייב ופרש"י לרה"י אחר. חצר אחר שהוא ג"כ שלו ור"י פי' פתחו לרשות חבירו ואיצטריך דלא תימא פתחו לר"ה הוא דחייב דשכיחי רבים ומיתזקי אבל ברה"י דליכא למיחש אלא לנזק יחיד פטור קמ"ל דחייב אלא דקשה למה הוא חייב בנזקי בעל החצר הא כיון שהחופר חייב לשלם בנזקי בעל החצר על בעל החצר מוטל למלאותו עכ"ל אבל רבינו מתרץ קושיא זו דמיירי קודם שנודע לבעל החצר מש"ה תנן דחייב וכן פי' בנ"י: ומ"ש דכיון שהוא חייב בנזקי בעל החצר וכו'. כלומר דההוצאה שיוציא בעל החצר למלאות הבור הוא ג"כ בכלל נזקי בעל החצר וחייב זה לשלם לו א"כ עליה דידיה רמיא למלאותו שלא יהא ניזק ביותר וזה יפרע לו וכו': ומ"ש אבל החופר באמצע רשותו וכו'. נראה דהא דכתב רבינו מפני שאין לו בעלים וכו' הוא צריך להיכא דהפקיר רשותו ובורו אבל בהפקיר רשותו ולא בורו בלאו האי טעמא נמי פטור דכיון דלא הפקיר רשותו מצי למימר מאי בעית ברשותי וכדפרש"י להדיא במשנה (סוף דף מ"ט). ומ"ש וכן החופר בר"ה לצורך רבים וכו'. ברייתא שם (דף נ') וז"ל הרא"ש ואם חפר בור בר"ה לצורך רבים ומסר להם דליו פטור עכ"ל: כתב (הרמ"ה) [הרמב"ם וכו'] אי לית ליה כיסוי. נראה דדקדק מדתני בברייתא סתמא ומסרה לרבים ולא תני בהדי' ומסר דליו לרבים אלמא במסירת הודעה לרבים שרוצה להסתלק ממנו פטור: ומ"ש עוד וה"מ שחפר לצורך רבים וכו'. נראה דטעמו מדתני בברייתא חפר ופתח ומסר לרבים פטור חפר ופתח ולא מסר לרבים חייב וסיפא לא איצטריך אלא לאשמועי' דאפילו חפר מעיקרא ופתח לצורך רבים אלא דלא מסר לרבים חייב אלמא דרישא נמי דומיא דסיפא קתני דוקא בחפר ופתח מעיקרא לצורך רבים ומסר לרבים הוא דפטור אבל בחפר ופתח לצורך עצמו והדר מימלך וכו' פשיטא דחייב דבדיבורא בעלמא דמסתלק ומסר לרבים לא מיפטר: